להרוג את האופטימיות (לא פוסט פוליטי)

שוב לא להתעורר לשיעור. לנסוע בכל זאת. לא להכנס. לשכוח עוד פגישה עם הרכז, לאחר אליה. לשכוח שוב להדפיס דוחות ולהחתים אותם. לשכוח שוב לעשות את המטלה לשיעור ולדפוק גם את מי שמגישה איתי. לבטל הרשמה לקורס. לוותר לעצמי.
כשמסתכלים למעלה הנפילה כואבת יותר.
וגם - נפילה ממדרגות כואבת יותר מנפילה על הרצפה. יש זוויות שננעצות בכל הגוף, יש סימנים כחולים.
אולי עדיף כבר לא לנסות לטפס בכלל.
לחנוק את הדמעות שעולות כי זה לא לעניין לבכות בדשא של האוניברסיטה
לחנוק את הדמעות שעולות כי זה לא לעניין לבכות בבית קפה
לחנוק את הדמעות שעולות כי אם בוכים לפני השינה קמים עם עיניים נפוחות.
לחנוק ולחנוק ולחנוק.
לבכות בפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית ולהפסיק, מהר מהר, כדי לא להגיע לשיעור עם פרצוף של בכיתי.
לקבוע את הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית לפני הלימודים כדי לא להרשות לעצמי לבכות בה יותר מדי,
אבל בטח לא לפני מרכז הלמידה כי אם כן אבכה אני לא רוצה להגיע ככה לשיעור עם תמידות שלי.
לחשב הכל לפי מה מתאים, מה לעניין, איך לא יראו מבחוץ.
קצת לקוות שכן יראו.
אולי ככה יוותרו לי.
לא לרצות שיוותרו לי, כי אסור לוותר.
לא להרדם, לא להתעורר, לא לאכול, לא לאכול בריא, לא להגיע, לא לצאת, לא לחזור הביתה.
חם נורא ויבש ולשמים יש צבע של כלום.
אולי אם היה גשם.
אולי אם היה מישהו.
אבל אין גשם ואין מישהו.
אולי עדיף כבר לא לקוות,
להרוג את האופטימיות.