נעבור גם את זה

חג פסח שמח לכל מי שחוגג/ת, חג חירות שמח לכולן/ם.
פוסט הגיוני בקרוב.
בינתיים, שיר שהרדיו הזכיר לי.

The way things should have happened

בא לך אולי לבוא אליי לכוס תה?

אני ממש חייבת ללמוד.

תלמדי אחר כך. נו, בואי, לחצי שעה, אולי יבוא עוד חבר, ואז תחזרי לפה ללמוד.

לא, אני באמת חייבת ללמוד. אולי בפעם הבאה?

חלומות על אי אמון.

קמתי הבוקר וזכרתי חלום רע.
יש לציין שישנו, אני ודפנה, אצל ג'ינג'י בסלון, ושג'ינג'י יצא להפגש עם שאר החברים אחרי שנרדמנו והשאיר אותנו לישון אצלו בסלון. כנראה שמשהו מזה נכנס לי לשינה, כי ידעתי שהוא יצא ונפגש איתם, ומשם התחיל החלום.
חלמתי שהוא חוזר, מעיר אותי, ואומר לי שבטח אעדיף לעלות לדירה שלנו, כי אהוד הצטרף ליציאה והם כולם באים עכשיו לג'ינג'י.
ואני קמה, מחבקת את ג'ינג'י, ואנחנו רצים למעלה, מחובקים, כדי שאהוד לא יראה אותי. אני מציצה מעבר לכתף של ג'ינג'י ורואה את אהוד עומד שם עם כולם.
בחלום שלי כולם יודעים שאני לא מוכנה להיות באותו מקום עם אהוד אבל מייחסים את זה משום - מה לריב שהם חושבים שהיה לי איתו ולא בוחרים שלא להיות איתו בקשר גם הם.
החלום הזה לא סביר ולא רלוונטי לשום דבר, מאחר ואהוד לא בחיפה, וכבר לא קורא לעצמו אהוד, מאחר והוא לא היה מתחבר לחבורה הזו מלכתחילה, משום שאין בה מספיק בנות (ויש לי חשד שגם הבנות שיש בה כבר מבוגרות מדי מכדי לעניין אותו), ומשום שנראה לי שאם הייתי מסבירה שאני לא מוכנה להיות איתו באותו חלל, כנראה שהייתי מסבירה גם למה, ואני מאמינה שהאנשים בחבורה הספציפית הזו היו מנתקים קשר עם כל אדם שהיו יודעים שפגע בי.
אבל החלום נחלם, למרות אי סבירותו.
החלום כנראה נחלם בגלל שסיפור אהוד עלה למודעות שלי לאחרונה שוב בגלל תלמידה שלי שהיתה מאוד חרדה מהנושא של תקיפות מיניות, ויצא לי להתייעץ עם כמה חברים וגם עם העובדת הסוציאלית של מרכז הנוער בנושא, ולא הצלחתי לנתק אותו מהסיפור שלי.
החלום גם הזכיר לי חבר שלמרות שידע מה כל הסיפור, ישב איתי אז לשיחה והסביר לי שכל זמן שאהוד לקוח משלם הוא לא יגרש אותו מהחנות שלו, ויהיה נחמד אליו.
(כמה שאני קצת מעדיפה את העסקים במסדה, שמתייחסים לאמוציות ולעקרונות שלהם הרבה יותר מלאינטרסים הכלכליים שלהם.)
(זו לא הערה פוליטית ולא מצביעה לכאן או לכאן על דעתי בנושא האמוציות והעקרונות הספציפיים, הנידונים עכשיו במספר מקומות, אלא פשוט לעמידה עצמה.)

נזכרתי שוב שנשבעתי לעצמי לספר
לספר לכולם, כל הזמן, מה קרה.
כשהתלמידה דיברה איתי על הנושא, נזכרתי. אני נפגעתי. הגשתי תלונה והתיק נסגר. עכשיו כל מה שאני יכולה לעשות זה לספר לכמה שיותר אנשים מה היה, שיהיו מודעים.

ופה יש גם יוצא מהכלל. הבלוג הזה הוא מאוד פרטי מבחינתי, כמו שכבר כתבתי פעם, ומי שאני רוצה שיקרא בו יודע מה הכתובת שלו. הקטע הבא, לעומת זאת, הוא לא פרטי. השמות בו אמיתיים, כמו שהם צריכים להיות. אני לא מסתירה את זהותי ולא את זהותו של אהוד. את הקטע הבא כולכם וכולכן מוזמנים ומתבקשות להעתיק, להעלות לפייסבוק, להפיץ במיילים, להעלות לבלוגים שלכם. זה קטע ציבורי. אני מבקשת רק לא להפנות לבלוג הפרטי הזה, אלא לעשות קופי-פייסט - מ-ע-כ-ש-י-ו:

תמיד מבקשים מאיתנו להזהר, לא לדבר עם זרים, לא ללכת לבד בשעות מאוחרות במקומות לא מוארים, לא להתלבש חשוף מדי, לשים לב מה שמים לנו בכוס כשאנחנו במועדון. אלה הזהרות חשובות מאוד, אבל עם כל כמה שאנס המדרגות זה סקסי, אנחנו שוכחות ש-85% ממקרי האונס מבוצעים על ידי מישהו מוכר.
הייתי בת 19. עזבתי את השירות הלאומי שעשיתי באשה לאשה, דלת ליד מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. לא היתה לי עבודה וכל החברות שלי מהתיכון היו בצבא או בסינגפור. החברות שלי שלא התגייסו לא היו חיפאיות. יצאתי בפורים 2003 למועדון החורבה, לרחבה האלטרנטיבית. נהניתי ממש, והתחלתי לצאת לשם קבוע, לבד. במועדון הכרתי אנשים שיצאו לשם גם הם קבוע, כל שישי, והתחברתי אליהם. שם הכרתי גם את אהוד. הוא היה בן 23, מנהריה. הוא נראה מפחיד, אבל יצא לנו לשבת ולדבר כמה פעמים, והוא הבין אותי ממש.
אהוד הפך להיות החבר הכי טוב שלי. היינו נפגשים, כל האנשים מהחורבה, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע, ואת אהוד הייתי פוגשת לבד לפחות עוד פעם בשבוע. היינו מדברים בטלפון שעות. הוא ידע עליי הכל. הוא היה אצלנו בן-בית, אכל ארוחות שישי איתי ועם ההורים שלי, ישן על הספה בסלון כשהיה עייף מכדי לנהוג חזרה לנהריה בלילה. אמא שלי אמרה לי שתמיד דאגה לי כשהייתי יוצאת לחורבה וחוזרת בשש בבוקר, אבל ברגע שידעה שאהוד שם, שומר עליי, היא היתה רגועה יותר.
בראש השנה היה יום הולדת לאחד האנשים מהחבורה, והוא החליט לחגוג בבית של חבר ברעננה. נסענו כולם, ארגנו טרמפים, מילאנו מכוניות, ונסענו לרעננה. במסיבה נדלקתי על שחר, שבבית שלו היתה המסיבה. שכבתי איתו באותו לילה, לא מתוך כוונה לקשר או משהו, היה ברור שזה לא הולך לכיוון הזה.
וסיפרתי לאהוד, והוא שמח בשבילי.
שבועיים אח"כ דיברתי עם שחר בטלפון ואהוד בדיוק הגיע. הוא לקח ממני את הטלפון, שחר אמר לו שהוא בדיוק מתכונן לצאת עם חברים לסנוקר, ואהוד אמר לי "יאללה, נוסעים לשחק סנוקר ברעננה". עלינו למכונית שלו ונסענו.
היה כיף, שיחקנו סנוקר, ישבנו קצת. אהוד העיר הערות הומו-ארוטיות לשחר כל הערב ושחר נבהל, אותנו זה הצחיק. בסוף הערב אהוד אמר שהוא עייף מכדי לנהוג חזרה צפונה ושחר אמר שאין בעיה, כי אחיו בצבא ויש חדר פנוי.
כשהגענו לבית של שחר, אהוד אמר שהוא לא יכול לישון לבד במקומות שהוא לא מכיר. אני ידעתי את זה, זה משהו שהיה לו תמיד, גם כשהוא היה ישן אצלנו הייתי תמיד עם הדלת פתוחה, והוא על הספה בסלון. אז הוא לא יישן בחדר של אחיו של שחר, אלא איתנו במיטה הזוגית.
בגלל כל ההערות שלו לשחר כל הערב, שחר הודיע שהוא לא ישן לידו, ושאני ישנה באמצע.
הלכנו לישון, שלושתנו, ושחר התחיל לנשק אותי. ביקשתי ממנו להפסיק, החבר הכי טוב שלי פה ליד ואני לא מרגישה בנוח. שחר הסביר לי שאני צריכה להרגע ולתת לעצמי ליהנות. אהוד הסכים איתו. תשתחררי קצת.
לא רציתי.
אהוד שכב על רגל ימין שלי והחזיק את יד ימין, וליטף לי את הזרוע. שחר שכב על רגל וזרוע שמאל והביא לי ביד.
(והחוקרת במשטרה שאלה: כמה אצבעות? הוא הכניס אותן פנימה? כמה עמוק הוא הכניס?)
ביקשתי מהם להפסיק, לעזוב אותי, והם ניסו לשכנע אותי.
בסוף זייפתי כדי שיעזבו אותי.
שניהם נרדמו משני הצדדים שלי ואני שכבתי ערה וניסיתי לחשוב כמה פצועה אהיה אם אקפוץ מהחלון שבדיוק מעל המיטה, בחדר שנמצא בקומה השנייה של בית פרטי, ואם אצליח לקום וללכת אחר כך, ואם אצליח למצוא את משטרת רעננה, ואיך אשיג את הדברים שלי, שזרוקים על הרצפה ליד המיטה בצד ששחר שכב בו.
(והחוקרת במשטרה שאלה: למה לא ברחת? למה לא צעקת? למה לא התקשרת להורים שלך? למה לא יצאת מהחדר אחרי שהם נרדמו והלכת לחדר של ההורים שלו, שמעבר למסדרון? למה לא יצאת מהבית והלכת לחפש עזרה?)
בבוקר קמנו ויצאנו. אהוד התנצל והתחנן כל הנסיעה. הוא קנה לי פרחים בדרך, באיזה דוכן על כביש 4
(והחוקרת במשטרה שאלה: איזה פרחים? זר חמניות. והוא אמר שהוא לא קונה אף פעם פרחים צהובים כי זה מכבי ת"א, אבל בגלל שאני ביקשתי חמניות והוא היה כזה חרא אז מגיע לי)
הוא התנצל והתחנן. הוא אמר שאני החברה הכי טובה שלו, איזה הכי טובה, היחידה. ושאני היחידה שמבינה אותו. ושהוא היה מניאק. ושבבקשה בבקשה אסלח לו כי אם אנתק איתו קשר הוא לא יודע מה הוא יעשה עם עצמו.
וסלחתי.
(והחוקרת במשטרה שאלה: מה זאת אומרת סלחת לו? לא חשבת שהוא יכול לעשות את זה שוב? נשארת איתו בקשר? מה, את מטומטמת?)
הוא היה החבר הכי טוב שלי. היחיד שהבין אותי. היא ידע עליי הכל.
כמה חודשים אחר כך אהוד התקשר אליי בערב, הוא כבר לא גר עם ההורים בנהריה אלא שכר חדר בשמרת,
(הצינים יסמנו לעצמם את האירוניה)
הוא התקשר ואמר שהוא בדכאון נוראי, שאם הוא יהיה לבד בלילה הוא לא בטוח שהוא יגיע לבוקר,
עליתי על אוטובוס ונסעתי לשמרת.
אהוד בא לאסוף אותי מהשער של הקיבוץ והלכנו לחדר שלו. דיברנו חצי לילה ואז הלכנו לישון. הוא לא הסכים שאישן על מזרון על הרצפה. היתה לו מיטה וחצי. יש מספיק מקום לשנינו, הוא אמר. והלכנו לישון.
אמרתי לו לילה טוב, והוא אמר לי לילה טוב.
פחות מדקה אחר כך הוא חיבק אותי מאחורה והתחיל להתחכך בי ולהיאנח. ביקשתי ממנו לעזוב אותי, והוא המשיך. הסתובבתי ודחפתי אותו. הוא הסתובב לצד השני ומלמל משהו. קמתי לשירותים וחזרתי, שכבתי בקצה קצה קצה המיטה, מאובנת, וחיכיתי שיגיע כבר הבוקר.
בבוקר שאלתי אותו מה זה היה. הוא אמר שהוא לא זוכר כלום. שזה כנראה היה מתוך שינה. שהוא מצטער נורא. שהוא חרא ומניאק ושבבקשה בבקשה אסלח לו, הוא יעשה הכל, הוא ימות אם אנתק איתו קשר.
וסלחתי לו.
(החוקרת במשטרה כבר לא אומרת כלום. היא כנראה מבינה שאני מטומטמת. היא רק מגלגלת את העיניים, מצקצקת בשפתיים וממשיכה לרשום).
אחרי כמה זמן התרחקתי מאהוד. לא ניתקתי קשר, וגם לא ייחסתי את זה למה שהוא עשה. אמרתי לעצמי שפשוט התרחקנו.
אחרי עוד כמה זמן שמעתי שהוא תקף מינית מישהי שהוא הכיר דרכי. היא היתה אז בת שבע עשרה.
יום אחר כך הוא התקשר, וצעקתי עליו שלא יתקשר אליי יותר בחיים, שאם הוא רואה אותי ברחוב שלא יפנה אליי.
הוא ניסה להתקשר עוד כמה פעמים ואז ויתר.

כעסתי עליו, ועוד יותר מזה, כעסתי על עצמי. הוא הכיר אותה דרכי. לא כעסתי על מה שהוא עשה לי, אלא על מה שהוא עשה לה.
(והחוקרת במשטרה שאלה: מה את בוכה לי? אני המשטרה, לא פסיכולוגית.)

שנתיים וחצי הדחקתי. ואז התחילו התקפי החרדה. הגשתי תלונה במשטרה. הם הפסיקו. אחרי שנה התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. הם התחילו שוב. קראתי את הפרוטוקולים של החקירה. הוא אמר שהוא ישמח לעימות, כי הוא רוצה להבין למה מי שהיתה חברה כל כך טובה שלו החליטה פתאום להרוס לו את החיים.

מאז שנסגר התיק עברו עוד שנתיים וחצי. הייתי שנה בטיפול על הנושא הזה.
אין לי יותר התקפי חרדה. אני לא רואה אותו מולי בחלומות, אני לא מסתובבת בחשש לראות אותו פתאום.

אומרים לנו לא לסמוך על זרים. אף אחד לא אומר לנו שזה יכול היות החבר הכי טוב, בן הזוג, אבא, דוד, מורה, מדריך בקייטנה, מרצה באוניברסיטה, בעל פאב שאת יוצאת אליו כל שלושה ימים.

הדבר היחיד שנשאר לי לעשות עכשיו זה לספר. לספר לכולם, כל הזמן, שידעו, שיחשבו, שיחשדו.
אני לא מחפשת רחמים, אני רוצה מודעות.
בבקשה, תספרו.
אם מישהי אחת תחשוד ותתרחק לפני שהיא תפגע, אני את שלי עשיתי. אם מישהי אחת תחליט להגיש תלונה, אני את שלי עשיתי. אם מישהי אחת תבין שזה לא קרה באשמתה, אני את שלי עשיתי.

להרוג את האופטימיות (לא פוסט פוליטי)

שוב לא להתעורר לשיעור. לנסוע בכל זאת. לא להכנס. לשכוח עוד פגישה עם הרכז, לאחר אליה. לשכוח שוב להדפיס דוחות ולהחתים אותם. לשכוח שוב לעשות את המטלה לשיעור ולדפוק גם את מי שמגישה איתי. לבטל הרשמה לקורס. לוותר לעצמי.
כשמסתכלים למעלה הנפילה כואבת יותר.
וגם - נפילה ממדרגות כואבת יותר מנפילה על הרצפה. יש זוויות שננעצות בכל הגוף, יש סימנים כחולים.
אולי עדיף כבר לא לנסות לטפס בכלל.
לחנוק את הדמעות שעולות כי זה לא לעניין לבכות בדשא של האוניברסיטה
לחנוק את הדמעות שעולות כי זה לא לעניין לבכות בבית קפה
לחנוק את הדמעות שעולות כי אם בוכים לפני השינה קמים עם עיניים נפוחות.
לחנוק ולחנוק ולחנוק.
לבכות בפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית ולהפסיק, מהר מהר, כדי לא להגיע לשיעור עם פרצוף של בכיתי.
לקבוע את הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית לפני הלימודים כדי לא להרשות לעצמי לבכות בה יותר מדי,
אבל בטח לא לפני מרכז הלמידה כי אם כן אבכה אני לא רוצה להגיע ככה לשיעור עם תמידות שלי.
לחשב הכל לפי מה מתאים, מה לעניין, איך לא יראו מבחוץ.
קצת לקוות שכן יראו.
אולי ככה יוותרו לי.
לא לרצות שיוותרו לי, כי אסור לוותר.
לא להרדם, לא להתעורר, לא לאכול, לא לאכול בריא, לא להגיע, לא לצאת, לא לחזור הביתה.
חם נורא ויבש ולשמים יש צבע של כלום.
אולי אם היה גשם.
אולי אם היה מישהו.
אבל אין גשם ואין מישהו.
אולי עדיף כבר לא לקוות,
להרוג את האופטימיות.

ומה עכשיו?

אחרי כל האופטימיות, שוב לא התעוררתי אתמול ללימודים. יצאתי בפאניקה למרות שכבר הייתי באיחור, עליתי על מונית שירות, פתחתי את הארנק וגיליתי שהשטר של 50 שקל שהיה לי בו פשוט התאדה. מזל שאוסאמה היה על המונית ושילם עליי.
יום רע.
אחר כך היתה הפגישה עם הפסיכולוגית הממיינת של מרכז ברמן. הייתי צריכה לספר הכל מהכל, מאז הגן ועד עכשיו, כולל הכל.
זה מצחיק שעלו לי דמעות רק כשדיברתי על כמה עמוק לתוך הדיכאון שלי אני נכנסת עם ההורים שלי.
את כל השאר אני כבר כל כך מורגלת לספר ולנתח, שהדמעות כבר לא מתרגשות.
והיום דפנה מצאה את השטר במרפסת, מתחת לפוטון. מה הוא עשה שם, רק אלוהים יודעת.
היום קמתי כמעט בזמן, והגעתי כמעט בזמן, אבל הקורס לא היה בחדר שהיה כתוב שבו הוא יהיה. אין לי מושג איפה הוא כן.

אבל קמתי, ואני באוניברסיטה.
גם זו התחלה.

דפנה אומרת שיהיה טוב. ממש מעכשיו. אני נורא רוצה להאמין לה.

היום לימודים. מחר עבודה.
שבת שייח ג'ראח.
מצחיק, כשפתחתי את הבלוג כתבתי שבטח תהיה פה הרבה פוליטיקה, ואולי מדי פעם החיים שלי יתגנבו פנימה. בינתיים רק הדפקות שלי מוצגות פה לראווה, ועוד לא הספקתי לכתוב דבר אחד הראוי לפרסום בפייסבוק של אף אחד
(דיסקליימר: אני למען האמת ממש לא מעוניינת להיות מפורסמת בפייסבוק של אף אחד. בחרתי למי לתת את הכתובת של הבלוג לפי מי שאני מסוגלת להתמודד עם המחשבה שידע עליי דברים).
אני מאמינה שבקרוב, אולי באמת מתישהו סביב שבת, יהיה פה פוסט יותר פוליטי. בינתיים אני מפנה לפוסט בבלוג "לא למות טיפש" ולאחד נוסף אצל תום.

אבל בואו לשייח ג'ראח. יהיה קטעים.

ועוד התחלה.

הסמסטר לא התחיל משהו. או, לא התחיל. לא הגעתי לשלושת הימים הראשונים.
ואז חופשת פורים, ועכשיו, אני מתחילה.
הגעתי, זו התחלה. אני לא מבינה מה קורה סביבי, אבל הגעתי.
והבאתי סוף סוף את הטפסים למכון ברמן. ויש לי פגישת היכרות ביום רביעי.
אני מנסה להיות בוגרת ולהתחיל לטפל בעצמי.
נמאס לי מרכבת ההרים הזאת, נמאס לי לחכות לנפילה שבסוף העלייה, לדעת שעכשיו טוב אבל זה עוד שנייה נגמר. הגיע הזמן לגשת למישהו שיודע להחזיק אזמל סטרילי ולהתחיל לפתוח את הפצעים. לרוקן את המוגלה. לחטא ולסדר ולחבוש בתחבושת נקייה. לקחת את האנטיביוטיקה ולנוח ולתת לזיהום להתרפא.
(לתת לזיהום להתרפא זה גם ללמוד שיש דברים שמגדירים אותי מלבד הפצע המזוהם, שגם אחרי ההחלמה עדיין אהיה קיימת ואהיה אני ואהיה אדם שאנשים אחרים רוצים להיות בחברתו. לוותר על הזיהום מרצון ולא להיאחז בו).
עכשיו זה הזמן לשנס מתניים, לקום מהספה, להסתכל על הנוף מהמרפסת ולראות את עצמי בגלויה הזו. להרשות לעצמי לחשוב שמגיע לי להיות בגלויה הזו.
לנקות את המטבח, את החדר, את המקלחת, לסדר את שולחן הכתיבה, לארגן את התיקיות במחשב, להפסיק לכסוס ציפורניים, ללכת לישון בשעה נורמלית, עדיף דו-ספרתית, לפני יום לימודים.להמשיך לתרגם את הספר, לסיים לכתוב את העבודה, לארגן את המערכת שלי כי מחר זה היום האחרון שעוד אפשר לעשות את זה, לשתות פחות קפה, לעשן פחות סיגריות. לאכול, לפחות פעמיים ביום.
אני מזכירה לעצמי את המונולוג מטריינספוטינג.
להקשיב בשיעור שבו אני יושבת כרגע.