ומה עכשיו?

אחרי כל האופטימיות, שוב לא התעוררתי אתמול ללימודים. יצאתי בפאניקה למרות שכבר הייתי באיחור, עליתי על מונית שירות, פתחתי את הארנק וגיליתי שהשטר של 50 שקל שהיה לי בו פשוט התאדה. מזל שאוסאמה היה על המונית ושילם עליי.
יום רע.
אחר כך היתה הפגישה עם הפסיכולוגית הממיינת של מרכז ברמן. הייתי צריכה לספר הכל מהכל, מאז הגן ועד עכשיו, כולל הכל.
זה מצחיק שעלו לי דמעות רק כשדיברתי על כמה עמוק לתוך הדיכאון שלי אני נכנסת עם ההורים שלי.
את כל השאר אני כבר כל כך מורגלת לספר ולנתח, שהדמעות כבר לא מתרגשות.
והיום דפנה מצאה את השטר במרפסת, מתחת לפוטון. מה הוא עשה שם, רק אלוהים יודעת.
היום קמתי כמעט בזמן, והגעתי כמעט בזמן, אבל הקורס לא היה בחדר שהיה כתוב שבו הוא יהיה. אין לי מושג איפה הוא כן.

אבל קמתי, ואני באוניברסיטה.
גם זו התחלה.

דפנה אומרת שיהיה טוב. ממש מעכשיו. אני נורא רוצה להאמין לה.

היום לימודים. מחר עבודה.
שבת שייח ג'ראח.
מצחיק, כשפתחתי את הבלוג כתבתי שבטח תהיה פה הרבה פוליטיקה, ואולי מדי פעם החיים שלי יתגנבו פנימה. בינתיים רק הדפקות שלי מוצגות פה לראווה, ועוד לא הספקתי לכתוב דבר אחד הראוי לפרסום בפייסבוק של אף אחד
(דיסקליימר: אני למען האמת ממש לא מעוניינת להיות מפורסמת בפייסבוק של אף אחד. בחרתי למי לתת את הכתובת של הבלוג לפי מי שאני מסוגלת להתמודד עם המחשבה שידע עליי דברים).
אני מאמינה שבקרוב, אולי באמת מתישהו סביב שבת, יהיה פה פוסט יותר פוליטי. בינתיים אני מפנה לפוסט בבלוג "לא למות טיפש" ולאחד נוסף אצל תום.

אבל בואו לשייח ג'ראח. יהיה קטעים.