ועוד התחלה.

הסמסטר לא התחיל משהו. או, לא התחיל. לא הגעתי לשלושת הימים הראשונים.
ואז חופשת פורים, ועכשיו, אני מתחילה.
הגעתי, זו התחלה. אני לא מבינה מה קורה סביבי, אבל הגעתי.
והבאתי סוף סוף את הטפסים למכון ברמן. ויש לי פגישת היכרות ביום רביעי.
אני מנסה להיות בוגרת ולהתחיל לטפל בעצמי.
נמאס לי מרכבת ההרים הזאת, נמאס לי לחכות לנפילה שבסוף העלייה, לדעת שעכשיו טוב אבל זה עוד שנייה נגמר. הגיע הזמן לגשת למישהו שיודע להחזיק אזמל סטרילי ולהתחיל לפתוח את הפצעים. לרוקן את המוגלה. לחטא ולסדר ולחבוש בתחבושת נקייה. לקחת את האנטיביוטיקה ולנוח ולתת לזיהום להתרפא.
(לתת לזיהום להתרפא זה גם ללמוד שיש דברים שמגדירים אותי מלבד הפצע המזוהם, שגם אחרי ההחלמה עדיין אהיה קיימת ואהיה אני ואהיה אדם שאנשים אחרים רוצים להיות בחברתו. לוותר על הזיהום מרצון ולא להיאחז בו).
עכשיו זה הזמן לשנס מתניים, לקום מהספה, להסתכל על הנוף מהמרפסת ולראות את עצמי בגלויה הזו. להרשות לעצמי לחשוב שמגיע לי להיות בגלויה הזו.
לנקות את המטבח, את החדר, את המקלחת, לסדר את שולחן הכתיבה, לארגן את התיקיות במחשב, להפסיק לכסוס ציפורניים, ללכת לישון בשעה נורמלית, עדיף דו-ספרתית, לפני יום לימודים.להמשיך לתרגם את הספר, לסיים לכתוב את העבודה, לארגן את המערכת שלי כי מחר זה היום האחרון שעוד אפשר לעשות את זה, לשתות פחות קפה, לעשן פחות סיגריות. לאכול, לפחות פעמיים ביום.
אני מזכירה לעצמי את המונולוג מטריינספוטינג.
להקשיב בשיעור שבו אני יושבת כרגע.