יצאתי מטיפול. קיבלתי שיעורי בית. לבדוק איפה תפיסת העולם הפמיניסטי שלי נובעת ממרכיבים אישיים, אישיותיים שלי.
"גברים רוצים סקס. הדרך שלי להשיג קרבה של גברים היא להציע סקס."
"ותגידי לי, איך זה מסתדר עם תפיסת העולם הפמיניסטית שלך?"
חיוך.
צחוק ציני ומודע לעצמו.
אני אומרת לעצמי שאשה עצמאית ומשוחררת יכולה לרצות רק סקס. בלי שום דבר מעבר.
"זה מה שאת מוכרת לעצמך או שזה מה שאת מאמינה בו?"
זה מה שאני מאמינה בו ושאני מוכרת לעצמי. כי אישה עצמאית ומשוחררת יכולה לרצות סקס בלבד. אם סקס זה מה שהיא רוצה.
אבל אני יודעת שמה שאני רוצה זה לא סקס בלבד.
זה האישור.
זה היכולת, למשך חצי שעה, שעה, שעה וחצי, שעתיים, לא שנוא את עצמי. להאמין למישהו שמתנהג כאילו הוא לא נגעל מהגוף שלי, ממני, ואולי, למשך אותו פרק זמן, לא להגעל בעצמי.
עד שזה נגמר
ואז, להסתתר מתחת לשמיכה ולהתלבש מתחתיה. לאסוף את עצמי וללכת, או לגרש אותו "כי אני קמה נורא מוקדם בבוקר". לברוח. לא לראות את המבט בעיניים שלו משתנה. לא לראות את הגועל שבטח מגיע.
וכשאני לבד לדעת שעכשיו הוא בטח מזועזע מעצמו. איך הוא יכל לעשות את זה. לתרץ לו תירוצים, שהוא היה שיכור, או מסטול, או שניהם, או חרמן נורא, או נתקף בעוורון רגעי.
ובכל מקרה הוא בטח מתחרט.
ובצדק.
כי מי בכלל ירצה, או יחשוב
כי מי בכלל.
אז זה, זה מותר לפמיניסטית?
מותר לפמיניסטית לשנוא את הגוף שלה?
דיברתי גם על זה שתמיד, כילדה, כנערה, הייתי מתעסקת בנושאים של אלימות במשפחה, של תקיפה מינית. אבל זה תמיד היה "שם". "שם" יש נשים שמותקפות מינית. וזה היה כבר אחרי. אני זוכרת פרוייקטים שעשיתי בחטיבת הביניים, כבר אחרי שתי תקיפות/הטרדות מיניות שעברתי כילדה, אבל זה תמיד היה "שם" ו"הן". או התעסקות עם הפרעות אכילה "שם" יש נערות שמפסיקות לאכול, או שמקיאות אחי כל ארוחה, שבטוחות שהן שמנות גם אחרי שהן שוקלות הרבה מתחת לנורמה. "שם" יש נשים ו"להן" יש דימוי גוף מעוות. אף פעם לא התייחסתי לזה שאני בדיאטות מכתה ה'.
רק ממש עכשיו זה כבר לא "הן". זה פה. זו אני.
אני אישה שעברה תקיפות מיניות.
אני אישה עם דימוי גוף מעוות, עם הפרעות אכילה שלא מוגדרות כאנורקסיה או בולימיה, אבל קיימות, כי אני לא אוכלת כשאני כן רעבה וכן אוכלת כשאני לא רעבה.
אז ההעברה הזו מ"שם" ל"כאן", איך היא מתחברת?
מה הביא אותי לעיסוק בנושאים האלה, גם אם תוך הרחקה של עצמי מהם, בתקופה שבה לא ידעתי לקרוא לזה פמיניזם, לא ידעתי מי זו אמה גולדמן או בל הוקס, לא קראתי טקסט פמיניסטי?
אמרתי לה, שזה נבע מתחושת צדק. כמו הפוליטיקה שלי.
"צדק או פגיעה?"
לא הכרתי בפגיעה. אם בפוליטיקה אני דורשת צדק מהמקום של ההגמוניה, של היהודיה במדינת ישראל, בפמיניזם לא ראיתי איך אני לא חלק מההגמוניה. אולי כי אני מספיק יהודייה, מספיק לבנה, מספיק חייתי במעמד בינוני פלוס, בשכונה בינונית פלוס, שלא הרגשתי את תקרת הזכוכית מגרדת לי בראש. ידעתי שהיא קיימת בשביל נשים, אבל לא הרגשתי אותה.
הפמיניזם היה לי טבעי. זו אף פעם לא היתה שאלה, אף פעם לא היתה התלבטות, התחבטות, תהיה. זו היתה הנחת יסוד קיימת.
אבל זה נכון. בחרתי להחצין אותה. גם אם גדלתי בבית פמיניסטי, שבו אמא מפרנסת (לפעמים) יותר מאבא, ואבא מבשל, ואני יכולה להיות באותה מידה אמנית, טייסת, מורה או מכונאית רכב, בחרתי לפעול. להפגין. לצעוק. לכתוב ולצייר ולפסל ולהציג את הפמיניזם שלי. בחרתי בו לא כתפיסת עולם שקטה (כמו נגיד הצמחונות), פנימית, אלא כתורה שיש לצעוק.
למה?
האם, למרות שהתאמצתי כל כך להרחיק אותה ממני כל הזמן, ידעתי שהשריטות שלי נובעות מהפגיעה הזו?
מהפגיעה בי, אישית, בגלל שאני אישה?
אז מותר לצחוק עליי שאני שמנה, ושבזה תתמצה תחושת הערך העצמי שלי,
אז מותר לגעת בי, ושזו תהיה חוויית המגע המיני הראשונה שלי,
יכול להיות שברגע שהבנתי שיש שם לתחושת הפגיעה הזו, נאחזתי בשם ונלחמתי נגדו, גם אם הרחקתי ממני את הפגיעה עצמה?
לא הכרתי בקיומה של הפגיעה עצמה?
אני חושבת שזה פוסט שימשיך להתארך.
אני חושבת שאם מישהו/י קורא/ת את זה ורוצה לעזור לי עם שיעורי הבית שלי, אני אשמח.
