אגוזים ושיניים.

או ככה זה מרגיש.
זה מגעיל
זה מגעיל אותי שככה אני מרגישה. כי אני יודעת שבשביל מי שאין לו שיניים אלה לא אגוזים, אלא פצצות קטנות של כאב. או של הכאבה.
אבל אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שאני, את האגוזים האלה, הייתי לוקחת בשמחה.
אם הם רק היו באים אליי.

הורסת מגדלים, שורפת גשרים

רואה את מסע ההרס העצמי הבא מתקרב ולא יכולה לעשות שום דבר כדי לסטות מהמסלול.
אני חושבת שהבנתי את הרמזים. אני חושבת שהתשובה היא לא.
לא שהעזתי לשאול.
אבל אני גם לא אעז.
כי אני חושבת שהבנתי ושהתשובה היא לא. כמו שהיה צפוי. כמו שצריך היה להיות. כמו שהגיוני שתהיה התשובה ביחס אליי בכל מקרה, תמיד.
אז עוד צ'ייסר ויאללה. הגשר הבא שצריך לשרוף. כי למה להשאיר אבן על אבן, למה להשאיר ידידות טובה כמו שהיא, אם אפשר להכניס לתוכה מתחים שיהרסו אותה וידפקו אותי עוד קצת.
באמת למה.
אבל לא.
כי הוא לא מעוניין.
שזה כנראה הדבר הנכון. אבל הדחיפה העדינה הזו. הלחיצה על הזרוע, הנשיקה המרחמת על הראש. ואני ממלמלת סליחה ובורחת.
זה כנראה הדבר הנכון.
אבל זו עוד דחייה.

אני רוצה לקבור את עצמי מתחת לאדמה ולהפסיק לעשות שטויות
אני רוצה להצית אש בכל החזיתות ולראות אותה בוערת סביבי, את מעגל האש מתקרב אליי, מאכל את כל מה שיש לידי עד שהוא מגיע אליי.
כנראה שאני לא בוערת טוב בלי לחרוך גם את הסביבה שלי, אם רק אפשר
ואוף, אפשר.

חומות

ביום שישי הייתי עם המשפחה בירושלים ונסענו לטיול בעיר. אבא שלי גר בירושלים תקופה, בשנות השבעים, ורצה להראות לנו.
היינו בהמון שכונות שאני לא אזכור את שמן, שהיו פעם על קו התפר, שכונות עניות, שכונות שהיום יש בהן בעיקר חרדים.
וגם בשכונות שהוא לא גר בהן אף פעם, בשייח' ג'ראח ובא-תור.
ריחמתי על אמא שלי. היא היתה לחוצה נורא. אני חושבת שבאיזשהו מקום, ההוויה שלה, של השמאלנית האשכנזית הציונית, של ההגמוניה, פתאוםהיתה מאויימת לחלוטין. פתאום היא היתה מיעוט, לא הגמוני, בתוך הוויה שחורה הרבה יותר ממה שהיא רגילה. גם החרדים וגם הפלסטינים, שכונות שלמות שהן רק חרדים ופלסטינים, הכניסו אותה לחרדה נוראית.
ודווקא אני לא הייתי לחוצה. אולי אני כבר רגילה להיות מיעוט. לא יודעת. אבל מצאתי את עצמי מרחמת ומרגיעה את אמא שלי.
ראיתם פעם את החומה, נגיד מכביש 6?
היא ענקית.
היא נראית בפירוש ענקית.
חומה, יו נואו.
אבא שלי זכר שהיה כביש שחיבר בין א-תור וארמון הנציב, והתחלנו לנסוע בכיוון.
ופתאום הכביש נגמר.
והיתה החומה.

בדיוק מולנו. על הכביש

זה בכלל לא כמו שרואים אותה מכביש 6

זה מתנשא מעליך

ועושה עליך צל

כשאתה כל כך קרוב לחומה אתה לא יכול אפילו להרים את הראש מספיק אחורה כדי לראות את הקצה שלה.

ואיכשהו... אני מרגישה אותו הדבר עכשיו. עם הדברים שלי בתוך עצמי.

אני יודעת שהמחסום קיים

אני יודעת שהוא שם, ראיתי אותו

אבל עכשיו, לנסוע בכביש שאני חושבת שמוביל לאנשהו ופתאום הכביש נגמר בחומה הענקית הזאת...

זה מפחיד