יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

זהויות.

בקורס "שפה ואזרחות" היום, המרצה עשה לנו תרגיל. מתוך שבע סטודנטיות וסטודנט, היינו שתי יהודיות. הוא ביקש מהסטודנטיות והסטודנט הערבי לדרג מ-1 עד 4 איזו זהות יותר חשובה להם: מוסלמי/ישראלי/ערבי/פלסטיני. מהיהודיה השניה שהיתה בקורס, הוא ביקש לדרג יהודיה/רוסיה/ישראלית/דוברת רוסית. ממני הוא ביקש לדרג יהודיה/ישראלית/דוברת עברית.
שאלוהים ישמור.
אני כל כך עמוסה בכל מה שקורה סביבי עכשיו.
אני כל כך לא מצליחה לחשוב מה קורה בעוד חודש, בעוד חודשיים, בעוד שנה.

יום שבת, 25 בספטמבר 2010

אוקטובר, אוקטובר

באוקטובר 2000 היינו, ההורים, סער ואני, בהולנד.
ראינו בטעות חדשות ואני חושבת שהבנו שאנחנו לא חוזרים לארץ שממנה יצאנו.
חזרנו, אני לתיכון, לכתה י"א, ובמשך כמה זמן הדברים עדיין היו רחוקים. לפחות ככה הרגשתי. המשכנו לעשות קניות בואדי. ובחיפה עוד לא היו פיגועים.
אבל אז כבר הבנתי שאני לצבא לא מתגייסת.
ואז התחילו הפיגועים גם בחיפה. הראשון היה בחליסה. זה היה כל כך מוזר. מצד אחד היה פיגוע אצלנו, בחיפה. מצד שני אף אחד שאני מכירה לא הכיר אף אחד שהיה בסביבה.
ואז הגיע הפיגוע במצה. ושם כבר הכרנו. הכרנו טוב.
במצה נהרגו עופר, שהיה בשכבה שלי כל החטיבה והתיכון, ועדי, שהיתה איתי בכתה מ-י' עד אמצע י"א.

ועכשיו, עוד שנייה, אוקטובר.
ויש שוב ריח של אינתיפאדה באוויר.
אתמול אשרף נפצע מאש חיה בבלעין. אני לא באמת מכירה את אשרף, אבל ישבנו יחד על המרפסת של וואג'י בבלעין לפני פחות מחודש. הוא ניסה להסביר איך הקטאייף (בחיפה אומרים אטאייף, זה קצת הצחיק אותי) ממש ממש לא טעים עד שנגמר הצום. אבל שברגע שמותר לאכול - יש לו טעם גן עדן והוא מוריד 20-30 בערב.
אז אני לא באמת מכירה את אשרף, ובכל זאת. זה מבהיל יותר כשזה לא רק שם.
ובסילוואן ועיסאוויה נושמים רק גז מדמיע כבר מיום רביעי, ואתמול מת שם תינוק.
ואני מרגישה את כל הזעם העצור הזה בתוכי ולא יודעת לאן לקחת אותו.
וכל זה, שבוע אחרי שהרגשתי כל כך בבית בג'נין.

יום שני, 20 בספטמבר 2010

המשך.

הפסקת חשמל בקפה. הראוטר לא עובד אז אני לא יכולה לעשות את ההפסקה מהתרגום המעיק בשיטוט ברחבי האינטרנט. אז אולי לכתוב.

לכתוב על החושך, שמזכיר את ההבהוב הקל של המנורות בבית שהייתי בו בג'נין. גם בסלון של ג'ול וגם במרפסת של נביל, פעם בדקה בערך המנורה כבה לשבריר שניה ונדלקת שוב, וכולם מתעלמים.

אני לא יודעת למה זה. לא שאלתי. אולי רשת החשמל לא יציבה, אולי בכלל אין רשת חשמל ויש גנרטור שעושה לעצמו מדי פעם ריסטארט. אין לי מושג.

או המים. המים יכולים להגמר בכל רגע. באמצע המקלחת או צחצוח השיניים. הזרם גם ככה חלש מאוד. והמים פתאום יוצאים מהברז רותחים. אין צנרת. המים מגיעים ממיכל שחור ענק על הגג. ממלאים אותו פעם בכמה זמן. והמים יקרים, פי שניים וחצי או שלושה מאשר בתוך ישראל, סוניה אמרה.

אז המים יכולים פשוט להגמר.

וצריך לשים לב לפני שאני יוצאת מהבית. שהמחשוף לא עמוק מדי, שהשרוולים לא קצרים מדי, שאין רווח בין החולצה למכנסיים הארוכים.

אבל לא אלה הדברים שהיממו אותי כל כך בביקור שלי. לא ההבדלים. לא הרחובות הצרים, לא השפה, לא המחירים המצחיקים, שני בקבוקים קטנים של מים מינרליים בארבעה שקלים. אולי לאלה ציפיתי, הנחתי שכך יהיה.

ובכל זאת ביליתי את רוב הביקור שלי בשתיקה. בספיגה.

אני מנסה להבין מה הרגשתי. אני מדברת עם חברים, כאלה שהיו שם וכאלה שלא, ומנסה, כמו שאמרתי להם, לדוג את המחשבות שלי מתוך הבריכה שבה הן צפות. אבל המחשבות הן יותר השתקפויות של עננים על המים מאשר גושי צמר גפן של ממש, וגם גושי צמר גפן הרי כל כך קשה לתפוס כשהם עפים ברוח, או להגדיר את הצורה שלהם.

בשיחה עם מתן התחלתי לחשוב שאולי זה ההלם ממה שלא היה שונה. ממה שבכל זאת, עם כל הסמולנות ויופי הנפש, גדלתי לחשוב שיהיה שם. הערבי המפחיד עם הסכין בין השיניים, או האם-16, או חגורת הנפץ, לא היה שם. המבוקש משחק עם הילדה שלו ומדגדג אותה עד שהיא כבר לא מצליחה להגיד לו להפסיק והלוחם לשעבר בגדודי אל אקצה הוא בחור בגילי שהצבא הרג את אחותו, והוא יושב מולי ושותה פאנטה ואומר לי שהאינתיפאדה החזירה את החברה הפלסטינית מאתיים שנה אחורה, ואומר אינשאללה כשאני אומרת לו שהילדים שלי ישחקו עם הילדים שלו.

אינשאללה, הוא אומר, אבל אנחנו לא יכולים לדעת, כי אולי הילדים שלי ילכו להיות לוחמים והילדים שלך ילכו לצבא הישראלי.

וסוניה אומרת, אם הילדים ההיפותטיים שלך והילדים ההיפותטיים שלו ישחקו ביחד מגיל אפס, כמו שסוסו וחמודי משחקים, הם לא. הם לא ילכו להיות לוחמים והם לא ילכו לצבא.

ואני

אני אומרת אינשאללה.

עכשיו, כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי, זה נראה לי חוטא כל כך בנאיביות אופטימית, היפית.

ביטלו למוסטפה את אישור הכניסה לישראל, ואני לא אראה אותו ביום רביעי בחיפה, ויותר חשוב מזה, הוא לא יגיע לשגרירות לקבל ויזה לארה"ב ואולי לא יגיע למסיבת השקת ההפקה של הסרט שהוא חלק מהצוות שלו.

זה לא פוסט של פרחים ופרפרים ואם רק נראה זה את זה כבני אדם אז הכל יהיה בסדר. יש כיבוש. אסור היה לי לנסוע לג'נין ואסור יהיה לי גם בפעמים הבאות שאסע לשם. מוסטפה לא יבוא לבקר אותי פה, ורביע בטח לא.

חצי מהאנשים שפגשתי בביקור שלי שם לא ישנים בלילות, ליטרלי, הולכים לישון בשבע בבוקר, מפחד שהצבא יבוא לקחת אותם. חלק מהילדים שפגשתי עדיין מרטיבים.

יהיו עוד הרבה פוסטים בנושא הזה, אני מאמינה, ומקווה, ועוד אחרי הביקורים הבאים שלי שם. זה ענק, אני לא רואה את הגדה של הבריכה הזו שאני שוחה בה בנסיון לתפוס את השתקפויות העננים, ולא מגיעה לקרקעית.

זו עוד השתקפות אחת, של צד אחד, של פינה אחת של ענן אחד, שחלף לידי.

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

מחשבות ראשוניות מול הנוף

נכתב בשישי אחה"צ ומובא כפי שנכתב. ייקח לי עוד זמן לעבד את סוף השבוע הזה בצורה פחות אמורפית.

יושבת על גדר, על גבעה
ומתחתיי
מחנה הפליטים, והעיר ג'נין, ואחריה שדות, וכפרים, ושדות.
בלילה המחסומים מהבהבים באדום
אבל עכשיו
אי אפשר לראות
איפה פלסטין נגמרת ומתחילה ישראל.
וכפרים, ועפולה, ועל ההר-נצרת.
ובצד שמאל הכרמל, באובך.
מפה רואים רק את הצד השחור של ההר, שביום הוא ירוק כהה.
ואני יודעת שלמטה, איפה שההרים מסתירים, קיבוץ יגור.
וקצת אורות על ראש ההר.
נווה שאנן, או גולדה, או נשר.
העמק פורש שדותיו מולי וזה מרגיש כל כך בבית שאני צריכה להזכיר לעצמי שזה לא אותו עמק ולא אותם שדות.
ואני נורא מתרגשת ונורא עצובה בו זמנית.
אני רוצה לבוא לבקר פה הרבה, באותה תדירות שאני מבקרת בת"א או בירושלים.
אני רוצה לקחת את האוטו של אמא שלי ולנסוע, ארבעים דקות, זה הכל, לראות הצגה בתאטרון, או לשתות קפה עם חברים.
כל כך שקט.
יהודים היו בונים פה צימר, על ההר הזה, מול הנוף והשקיעה.
ולאט לאט, השמש מתכנסת בשמיכת העננים שלה מעל ההר והכל הולך ונהיה תכלת.
הגלבוע מולי הולך ונעלם, את הכרמל כמעט כבר לא רואים.
עוד מעט יהיה חושך ושוב יהיו אורות אדומים מהבהבים שיבהירו איפה עובר הקו.
מי נמצא איפה.
אנחנו כאן והם שם.
רק שכבר לא ברור לי מי אני, ואיפה.

היה סוף שבוע עמוס מאוד. אתמול זיינב כל הזמן שאלה את סוניה למה אני לא מדברת. אמרנו לה שזו הפעם הראשונה שלי בפלסטין, ואני עדיין בשלב של לספוג הכל.
בהמשך לשיחה שלי עם אלדד מוקדם יותר השבוע, הביקור הזה היה חזק. השבוע הזה היה עמוס בחשיבה רגשית - פוליטית, בחפירה בתחושות בטן לגבי המצב.
היו מעט מדי שיחות. אינשאללה יהיו עוד.
בינתיים אני מעבדת.

יום רביעי, 15 בספטמבר 2010

על הנרקסיזם.

היום הייתי בשיעור פיתוח קול. שהוא האחרון לזמן הקרוב, כי אין לי כסף להמשיך.
ענבל ניסתה לתת לי כמה תרגילים מתקדמים יותר שיישארו איתי, ואחד מהם היה להסתכל בעצמי במראה, בלי ביקורת.
לא הצלחתי.
הא ביקשה ממני לנסות, אפילו לעשר שניות,
ולא הצלחתי.
ועכשיו אני חוזרת לתרגם את הספר של אנדרה והוא מכעיס אותי כל כך. כל כך כל כך.

My father was not a mentor or a teacher for life. Probably because he grew up as on orphan from the age of 12 and it is also possible that being immigrants in Brazil he had to fight for survival and bring money to feed our family. I cannot remember a phrase or learning from my father such as I hear from friends of mine. I also think that I was not a teacher in my own family. Maybe my teachings are my simple being and values, my respect to my work, my respect to other human beings.

זה סבא שלי שאתה מדבר עליו! סבא שלי שמת לפני פחות משנתיים!
סבא שלי שבהלוויה שלו אמרת כמה למדת ממנו המון!
אוף.

יום שני, 13 בספטמבר 2010

יום שהתחיל רע ונגמר טוב

יום שהתחיל בשעה מופרכת לכל הדעות ובבכי לרענן בטלפון,
נגמר בשעתיים בבית קפה עם מור, כולל חיבוק חזק בסוף
ובזה ובזה.
יופי.

יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

מקיימת הבטחות

מיד אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט הקודם שלחתי הודעה למור. עבר יותר מדי זמן, יותר מדי דמעות, יותר מדי פחד.
אני רוצה לספר לה מה קרה.
אנחנו נפגשות מחר
ואני מתה מפחד.
אני לא יודעת אם נחזור היות חברות טובות. זה אפילו לא החלק שחשוב לי.
אבל חשוב לי שהיא תדע.

יום שישי, 10 בספטמבר 2010

תכלה שנה

אני לא יודעת עד כמה אני יכולה להגדיר את עצמי כיהודיה. מבחוץ, אני מוגדרת כיהודיה. על ידי המדינה, על ידי החברה, אבל קשה לי לומר שאני מאמינה.
ובכל זאת, ראש השנה. וסיכומים, וברכות ואיחולים, וכל השיט הזה.
אני מסתכלת אחורה ורואה שנה רעה. היתה לי שנה רעה מאוד.
ואני כן רוצה להשתמש במועד הזה, החיצוני, כאפשרות לפתוח דף חדש ולהגיד שדי כבר, ומעכשיו יהיה טוב.
כי כמו שגם בלי להאמין אני יכולה להתחפש בפורים, רק כי להתחפש זה כיף, או באופן כללי, למה לוותר על הזדמנות לחגוג, ככה אני רוצה להגיד שהיום הזה הוא אולי יום כמו כל הימים, אולי עוד יום חופש, ווטאבר, אבל אם כבר מציינים בו דברים, אז למה לא.
קרו השנה המון דברים. עברתי הרבה. עשיתי הרבה. לא עשיתי הרבה.
ואני מרשה לעצמי לאחל (קודם כל לעצמי, אבל לא רק)כמה דברים לשנה שמתחילה (לה בשיר....)
השנה יחלו וימותו פחות אנשים.
השנה אבקר בבתי חולים פחות.
השנה אבקר בבתי קברות פחות.
השנה אלמד כמו שצריך.
השנה אבקר באוניברסיטה יותר.
השנה אבקר בספריה יותר.
השנה אהיה פעילה יותר.
השנה אבקר בבלעין יותר.
השנה אכתוב יותר פוסטים פוליטיים.
השנה אכתוב פחות פוסטים שעוסקים בדכאון,
כי יהיה פחות דכאון לעסוק בו.
השנה אצור יותר.
השנה אכתוב יותר.
השנה אכיר יותר מוזיקה, יותר ספרים, יותר סרטים, יותר אמנות, יותר תיאוריות, יותר מקומות, יותר אנשים.
השנה, אני רוצה לכתוב, ולהאמין בזה באמת, אוהב את עצמי יותר.
אבל אסתפק בלשנוא את עצמי פחות.
השנה אתמיד יותר.
השנה אחדש קשרים שחסרים לי.
השנה אנתק קשרים שלא עושים לי, ולאף אחד, טוב.
השנה אגיד את האמת יותר.
השנה הזו תהיה טובה יותר. כי היא חייבת. כי אני חייבת.

שנה טובה.



יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

והפעם, דווקא כן קצת פוליטיקה.

אני עייפה כבר מילדים מתנשאים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם.
אני עייפה מאנשים שמרוב שהם בטוחים שהם רדיקאליים הם מנתצים כל אפשרות ליחסים אנושיים תקינים.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם לא נעצרים וחוטפים מכות אז זה לא אקטיביזם.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם אני אוכלת באותו חדר עם אנשים שאוכלים בשר או חלב או ביצים אז אני לא זב"חניקית מספיק. שלא לדבר על זה שאני רק צמחונית.
אני עייפה מאנשים שלא החליפו יותר מחמש מילים עם פלסטיני בחייהם אבל בטוחים שהם יותר טובים ממני כי אני לא מגיעה לכל ההפגנות.
אני עייפה מאנשים שמתנשאים מעליי שאני לא אקטיביסטית מספיק כי אני גרה רחוק ועובדת בימי שישי.
אז איך זה שאני לא רואה אותך בהפגנות נגד הגדר אף פעם?
אני לא יודעת, אולי בגלל שאני מממנת לעצמי את הלימודים דרך מלגה שדורשת ממני שעות, ואת שכר הדירה והחשבונות דרך שתי עבודות עם תלוש ועוד חלטורות?
אולי בגלל שרק הנסיעה להסעה להפגנה עולה לי 40 שקל לכל כיוון, במקרה הטוב שההסעה יוצאת מת"א ולא מירושלים,שלא לדבר על זה שזה מוחק לי לא רק את אותו היום מבחינת עבודה, אלא גם את משמרת הערב של יום לפני ומשמרת הבוקר של יום אחרי?
אני עייפה מאנשים שהסובלנות שלהם לכל מי שטיפה אחר נגמרת בשנייה שעוברים את הקו הירוק. פנימה, זאת אומרת. הפלסטינים ששם מדוכאים. הם קרבנות. אבל פה, אם אפשר, ממש עדיף שהם לא יסתובבו לידי, עם זה שיש להם טעם משלהם, החלטות שונות משלי, דעות, אלוהים ישמור, שהם מעיזים להביע.
שיגידו תודה שאני שמאלנית.
אני עייפה מאנשים שלוקחים את הרדיקאליות שלהם כל כך ברצינות שכל חיוך בליווי ליטוף על הכתף הוא הטרדה מינית.
עייפה כל כך.
יש לי כל כך הרבה להגיד. ואני לא אגיד להם, לא בפנים.
כשתשבו כל יום בבית הקפה השכונתי שלכם עם פלסטינים ותדברו איתם על איך עבר עליהם היום שלהם, ועל איך עבר שלכם, פשוט ככה, בעבודה, על הלימודים, על הדכאון שלכם, ולא רק על עוולות הכיבוש, תדברו איתי על קיום משותף.
כשתצאו מהכיס של אמא ואבא שלכם שמשלמים לכם שכר דירה וחשבונות ונסיעותומחיה ובילויים ותעבדו כדי להחזיק את עצמכם מעל המים עם הלוואה מהבנק תדברו איתי על להגיע פעמיים בשבוע להפגנה של שעתיים, כשהנסיעה לכל כיוון לוקחת שלוש שעות במקרה הטוב.
כשכל השכבה שלכם בתיכון, או כל השנה שלכם באוניברסיטה, או כל האנשים שעובדים אתכם, יפסיקו לדבר אתכם בגלל הדעות שלכם, תדברו איתי על להיות מחוץ לקונצנזוס.
כשמישהו שאתם מכירים (מכירים באמת, לא מישהו שראיתם פעם) ימות בפיגוע, או במלחמה, מטיל שנפל לו על הבית, או כשאתם תבלו חצי יום בלהרגיע את אמא שלכם כי הייתם על האוטובוס אבל ירדתם ממנו שתי תחנות לפני שהוא התפוצץ, או כשאתם תבלו חצי יום בלנסות להשיג את אבא שלכם שהיה אמור להיות באיזור של איפה שכרגע היה פיגוע, תדברו איתי על לחצות את הקווים.
כשמישהו ייקח את היד שלכן בזמן שהוא מדבר איתכן באוטובוס ויניח אותה על הזין שלו מעל המכנסיים, וכשאתן מזיזות אותה, יתפוס ויחזיר אותה לשם, תדברו איתי על הטרדה מינית.

כן. אני שמאלנית גרועה. אף פעם לא נעצרתי בהפגנה. חטפתי מכות מכוחות הבטחון רק פעם אחת. אני לא מגיעה להפגנה כל שבוע.
כן, אני פמיניסטית גרועה. לא כל פעם שגבר נוגע בי אני מרגישה שהוא הטריד אותי מינית. לא כל פעם שאני רואה גבר נוגע בבחורה אני צועקת שהוא הטריד אותה מינית.
אני עייפה.


יום חמישי, 19 באוגוסט 2010

אגוזים ושיניים.

או ככה זה מרגיש.
זה מגעיל
זה מגעיל אותי שככה אני מרגישה. כי אני יודעת שבשביל מי שאין לו שיניים אלה לא אגוזים, אלא פצצות קטנות של כאב. או של הכאבה.
אבל אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שאני, את האגוזים האלה, הייתי לוקחת בשמחה.
אם הם רק היו באים אליי.

הורסת מגדלים, שורפת גשרים

רואה את מסע ההרס העצמי הבא מתקרב ולא יכולה לעשות שום דבר כדי לסטות מהמסלול.
אני חושבת שהבנתי את הרמזים. אני חושבת שהתשובה היא לא.
לא שהעזתי לשאול.
אבל אני גם לא אעז.
כי אני חושבת שהבנתי ושהתשובה היא לא. כמו שהיה צפוי. כמו שצריך היה להיות. כמו שהגיוני שתהיה התשובה ביחס אליי בכל מקרה, תמיד.
אז עוד צ'ייסר ויאללה. הגשר הבא שצריך לשרוף. כי למה להשאיר אבן על אבן, למה להשאיר ידידות טובה כמו שהיא, אם אפשר להכניס לתוכה מתחים שיהרסו אותה וידפקו אותי עוד קצת.
באמת למה.
אבל לא.
כי הוא לא מעוניין.
שזה כנראה הדבר הנכון. אבל הדחיפה העדינה הזו. הלחיצה על הזרוע, הנשיקה המרחמת על הראש. ואני ממלמלת סליחה ובורחת.
זה כנראה הדבר הנכון.
אבל זו עוד דחייה.

אני רוצה לקבור את עצמי מתחת לאדמה ולהפסיק לעשות שטויות
אני רוצה להצית אש בכל החזיתות ולראות אותה בוערת סביבי, את מעגל האש מתקרב אליי, מאכל את כל מה שיש לידי עד שהוא מגיע אליי.
כנראה שאני לא בוערת טוב בלי לחרוך גם את הסביבה שלי, אם רק אפשר
ואוף, אפשר.

יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

חומות

ביום שישי הייתי עם המשפחה בירושלים ונסענו לטיול בעיר. אבא שלי גר בירושלים תקופה, בשנות השבעים, ורצה להראות לנו.
היינו בהמון שכונות שאני לא אזכור את שמן, שהיו פעם על קו התפר, שכונות עניות, שכונות שהיום יש בהן בעיקר חרדים.
וגם בשכונות שהוא לא גר בהן אף פעם, בשייח' ג'ראח ובא-תור.
ריחמתי על אמא שלי. היא היתה לחוצה נורא. אני חושבת שבאיזשהו מקום, ההוויה שלה, של השמאלנית האשכנזית הציונית, של ההגמוניה, פתאוםהיתה מאויימת לחלוטין. פתאום היא היתה מיעוט, לא הגמוני, בתוך הוויה שחורה הרבה יותר ממה שהיא רגילה. גם החרדים וגם הפלסטינים, שכונות שלמות שהן רק חרדים ופלסטינים, הכניסו אותה לחרדה נוראית.
ודווקא אני לא הייתי לחוצה. אולי אני כבר רגילה להיות מיעוט. לא יודעת. אבל מצאתי את עצמי מרחמת ומרגיעה את אמא שלי.
ראיתם פעם את החומה, נגיד מכביש 6?
היא ענקית.
היא נראית בפירוש ענקית.
חומה, יו נואו.
אבא שלי זכר שהיה כביש שחיבר בין א-תור וארמון הנציב, והתחלנו לנסוע בכיוון.
ופתאום הכביש נגמר.
והיתה החומה.

בדיוק מולנו. על הכביש

זה בכלל לא כמו שרואים אותה מכביש 6

זה מתנשא מעליך

ועושה עליך צל

כשאתה כל כך קרוב לחומה אתה לא יכול אפילו להרים את הראש מספיק אחורה כדי לראות את הקצה שלה.

ואיכשהו... אני מרגישה אותו הדבר עכשיו. עם הדברים שלי בתוך עצמי.

אני יודעת שהמחסום קיים

אני יודעת שהוא שם, ראיתי אותו

אבל עכשיו, לנסוע בכביש שאני חושבת שמוביל לאנשהו ופתאום הכביש נגמר בחומה הענקית הזאת...

זה מפחיד


יום שבת, 31 ביולי 2010

הזמן האחרון, במוזיקה.

הזמן האחרון, בפלייליסט.


הערה טכנית: אני ממש לא מצליחה למצוא שוםגאדג'ט כזה לבלוג שבו אוכל לבנות פלייליסט, והשירים מפוזרים בין יוטיוב ומייספייס, אז אני לא יכולה לאחד אותם לפלייליסט באחד משני האתרים, וזה מעצבן אותי ממש.
זה בטח יעצבן יותר את מי שינסה להקשיב לזה.
אני מצטערת.
אם למישהו יש דרך להעלות נגן סטרימינג לבלוג, שינגן או מלינקים או מקבצים שאעלה מהמחשב, אשמח למידע.
Stolen Goods by Acollectíve
Happy With A Secret by Buffalos
1:1 - אוהב את הטבע
Alice- יעל דקלבאום
רונה קינן - אתה מתעורר
Owl City - Fireflies
Andrew Bird - Oh No
Mew - Comforting Sounds


יום שלישי, 27 ביולי 2010

מתי זה נגמר

המערבולת הזו, שוב,
להגרר לתוך השחור הזה,
לשנוא
את עצמי
ואת כל העולם
לא להפסיק לישון
ולקום
ורק לרצות לישון שוב
חוסר הסבלנות הזה לאנשים
לישון עכשיו חודשיים עד שהכל יעבור.

יום חמישי, 8 ביולי 2010

לחזור כשאפור.

חם. ותקופת מבחנים. ואנשים שוב מתים בקבוצות.
כבר שבועיים שכחתי להגיע לפסיכולוגית
ולא עניתי לטלפון
ואני שוכחת לקחת את הכדורים
ומשט
ומעצרים
ורוחות מלחמה
וד. (ההוא), וד. (אחר), וא.


יום שני, 24 במאי 2010

דווקא טוב

ביום שבת נפגשנו. הוא אמר שהוא לא חושב שהוא רוצה להמשיך. לא הייתי מופתעת. אמרתי אוקיי. והמשכנו לדבר על עוד מליון דברים. ואז הוא הלך לאכול ואני ישבתי עם דן ודויד. דן הלך, דפנה הגיעה, דויד הלך, דפנה ואני טיילנו קצת. עליתי הביתה. בכיתי רבע דקה. כתבתי קצת. קראתי קצת. הלכתי לישון.
הבנתי שאני לא ישנה, אז קמתי וכתבתי לו מכתב.
ואתמול בערב שלחתי לו אותו במייל.
כתבתי את מה שבאמת רציתי להגיד כשאמרתי אוקיי. את מה שאני באמת חושבת.
והיום קיבלתי מייל בחזרה. שהוא מעריך את הכנות. שגם לו היה כיף. שהוא מחפש כרגע משהו בטוח, אבל אנחנו יכולים להמשיך לדבר.
הוא שימח אותי.
ואז הלכתי לעבודה. היתה הופעה מצויינת. ג'פרי לואיס בא מארה"ב, ולפניו הופיעו רייסקינדר, ליל ארד וThe Raw Man Empire. כולם היו מצויינים, אבל הם היו התגלית שלי להערב.
אז סוג של בוקר ואני סוג של קמה בעוד ארבע שעות, אבל בסך - הכל, דווקא טוב.

יום ראשון, 16 במאי 2010

/

בספרי דברי הימים ייכתב -
היא תמיד פתחה מהר מדי את הרגליים, את הפה ואת הכאב.

קורים דברים

אז אנחנו מחזיקים ידיים. בפומבי, בחוץ, בקפה, כשעוד אנשים יושבים איתנו.
וגם.
הוא נוגע בבטן שלי ואני לא רוצה לכרות לו את היד.
או לברוח בצרחות.
וגם.
סיפרתי על הדכאון. ועל הטיפול. ועל התרופות.
והוא לא ברח בצרחות.
אז. כן. נראה לי שקורים דברים.

יום שני, 3 במאי 2010

רצף תודעה

יצאתי מטיפול. קיבלתי שיעורי בית. לבדוק איפה תפיסת העולם הפמיניסטי שלי נובעת ממרכיבים אישיים, אישיותיים שלי.
"גברים רוצים סקס. הדרך שלי להשיג קרבה של גברים היא להציע סקס."
"ותגידי לי, איך זה מסתדר עם תפיסת העולם הפמיניסטית שלך?"
חיוך.
צחוק ציני ומודע לעצמו.
אני אומרת לעצמי שאשה עצמאית ומשוחררת יכולה לרצות רק סקס. בלי שום דבר מעבר.
"זה מה שאת מוכרת לעצמך או שזה מה שאת מאמינה בו?"
זה מה שאני מאמינה בו ושאני מוכרת לעצמי. כי אישה עצמאית ומשוחררת יכולה לרצות סקס בלבד. אם סקס זה מה שהיא רוצה.
אבל אני יודעת שמה שאני רוצה זה לא סקס בלבד.
זה האישור.
זה היכולת, למשך חצי שעה, שעה, שעה וחצי, שעתיים, לא שנוא את עצמי. להאמין למישהו שמתנהג כאילו הוא לא נגעל מהגוף שלי, ממני, ואולי, למשך אותו פרק זמן, לא להגעל בעצמי.
עד שזה נגמר
ואז, להסתתר מתחת לשמיכה ולהתלבש מתחתיה. לאסוף את עצמי וללכת, או לגרש אותו "כי אני קמה נורא מוקדם בבוקר". לברוח. לא לראות את המבט בעיניים שלו משתנה. לא לראות את הגועל שבטח מגיע.
וכשאני לבד לדעת שעכשיו הוא בטח מזועזע מעצמו. איך הוא יכל לעשות את זה. לתרץ לו תירוצים, שהוא היה שיכור, או מסטול, או שניהם, או חרמן נורא, או נתקף בעוורון רגעי.
ובכל מקרה הוא בטח מתחרט.
ובצדק.
כי מי בכלל ירצה, או יחשוב
כי מי בכלל.

אז זה, זה מותר לפמיניסטית?
מותר לפמיניסטית לשנוא את הגוף שלה?

דיברתי גם על זה שתמיד, כילדה, כנערה, הייתי מתעסקת בנושאים של אלימות במשפחה, של תקיפה מינית. אבל זה תמיד היה "שם". "שם" יש נשים שמותקפות מינית. וזה היה כבר אחרי. אני זוכרת פרוייקטים שעשיתי בחטיבת הביניים, כבר אחרי שתי תקיפות/הטרדות מיניות שעברתי כילדה, אבל זה תמיד היה "שם" ו"הן". או התעסקות עם הפרעות אכילה "שם" יש נערות שמפסיקות לאכול, או שמקיאות אחי כל ארוחה, שבטוחות שהן שמנות גם אחרי שהן שוקלות הרבה מתחת לנורמה. "שם" יש נשים ו"להן" יש דימוי גוף מעוות. אף פעם לא התייחסתי לזה שאני בדיאטות מכתה ה'.
רק ממש עכשיו זה כבר לא "הן". זה פה. זו אני.

אני אישה שעברה תקיפות מיניות.
אני אישה עם דימוי גוף מעוות, עם הפרעות אכילה שלא מוגדרות כאנורקסיה או בולימיה, אבל קיימות, כי אני לא אוכלת כשאני כן רעבה וכן אוכלת כשאני לא רעבה.

אז ההעברה הזו מ"שם" ל"כאן", איך היא מתחברת?
מה הביא אותי לעיסוק בנושאים האלה, גם אם תוך הרחקה של עצמי מהם, בתקופה שבה לא ידעתי לקרוא לזה פמיניזם, לא ידעתי מי זו אמה גולדמן או בל הוקס, לא קראתי טקסט פמיניסטי?

אמרתי לה, שזה נבע מתחושת צדק. כמו הפוליטיקה שלי.
"צדק או פגיעה?"
לא הכרתי בפגיעה. אם בפוליטיקה אני דורשת צדק מהמקום של ההגמוניה, של היהודיה במדינת ישראל, בפמיניזם לא ראיתי איך אני לא חלק מההגמוניה. אולי כי אני מספיק יהודייה, מספיק לבנה, מספיק חייתי במעמד בינוני פלוס, בשכונה בינונית פלוס, שלא הרגשתי את תקרת הזכוכית מגרדת לי בראש. ידעתי שהיא קיימת בשביל נשים, אבל לא הרגשתי אותה.

הפמיניזם היה לי טבעי. זו אף פעם לא היתה שאלה, אף פעם לא היתה התלבטות, התחבטות, תהיה. זו היתה הנחת יסוד קיימת.
אבל זה נכון. בחרתי להחצין אותה. גם אם גדלתי בבית פמיניסטי, שבו אמא מפרנסת (לפעמים) יותר מאבא, ואבא מבשל, ואני יכולה להיות באותה מידה אמנית, טייסת, מורה או מכונאית רכב, בחרתי לפעול. להפגין. לצעוק. לכתוב ולצייר ולפסל ולהציג את הפמיניזם שלי. בחרתי בו לא כתפיסת עולם שקטה (כמו נגיד הצמחונות), פנימית, אלא כתורה שיש לצעוק.
למה?

האם, למרות שהתאמצתי כל כך להרחיק אותה ממני כל הזמן, ידעתי שהשריטות שלי נובעות מהפגיעה הזו?
מהפגיעה בי, אישית, בגלל שאני אישה?
אז מותר לצחוק עליי שאני שמנה, ושבזה תתמצה תחושת הערך העצמי שלי,
אז מותר לגעת בי, ושזו תהיה חוויית המגע המיני הראשונה שלי,
יכול להיות שברגע שהבנתי שיש שם לתחושת הפגיעה הזו, נאחזתי בשם ונלחמתי נגדו, גם אם הרחקתי ממני את הפגיעה עצמה?
לא הכרתי בקיומה של הפגיעה עצמה?


אני חושבת שזה פוסט שימשיך להתארך.
אני חושבת שאם מישהו/י קורא/ת את זה ורוצה לעזור לי עם שיעורי הבית שלי, אני אשמח.

יום חמישי, 29 באפריל 2010

מכתב לאח קטן

אחי הקטן הצטרף לנוע"ל וגם לבנק"י השנה. הוא יצעד איתי בשתי צעדות, בשישי פה בחיפה, ובשבת בנצרת. הוא גם אירגן, כמו גדול, בבית הספר שלו, יום נקיון הפוך, כזה שאני לא הצלחתי לארגן אצלי באוניברסיטה, בו התלמידים ינקו כאות הערכה לעובדות הנקיון של בית הספר.
ילדו שלי, אני כל כך גאה בך.
אני כל כך גאה שהחלטת ללכת לבנק"י למרות שאמא לא מסכימה איתם
ואני כל כך גאה שהחלטת ללכת לנוע"ל למרות שאני לא מסכימה איתם.
אני שמחה שאתה בוחר בדרך שלך לעשות דברים, שאתה לא מתכופף, ושאתה עושה מה שנכון.
מה שאתה בטוח שנכון לעשות.
זה לא קל, ילדו.
דע שאתה בוחר בדרך לא קלה.
קשה לראות את כל הסבל כל הזמן. הרבה יותר קל לעצום עיניים ולאטום אוזניים ולהגיד שכל זמן שזה לא נוגע בך זה לא חשוב. הרבה יותר קל לדמיין שהחיים זה רק בית-ספר וטלויזיה ומחשב ויציאות בשישי בערב עם חברים. ולא רק בגילך, גם בגילי, גם בגיל של ההורים שלנו. הרבה יותר קל להתרכז רק בחיים הקטנים והמיידים. במה ששלי.
אבל אני יודעת שאתה לא יכול. כמו שאני לא יכולה. שברגע שהעיניים נפתחות ורואים את הסבל, אנחנו לא מסוגלים להסתובב ולהפנות את הגב כאילו לא ראינו.
ועל כך אני גאה בך.
שאתה בוחר להסתכל, למרות שזה שורף בעיניים. ולבדוק איך אתה יכול לשנות.
זה לא קל, ילדו.
דע לך שאתה בוחר בדרך לא קלה.
אנשים לא אוהבים דעות ולא אוהבים אנשים שמחזיקים בדעות. בעיקר אם הן לא בקונצנזוס. בעיקר אם הן מכילות ביקורת עצמית. בעיקר אם אתה מאמין בהן ממש ולא מסוגל לסתום את הפה. אנשים עלולים להיות נבזיים, ארסיים, אלימים. והם כנראה יהיו. תדע שהם יהיו.
אבל תדע גם שיהיו אנשים שלא מסכימים איתך בכלל ויאהבו אותך בגלל זה. שיהיו אנשים שמסכימים איתך לחלוטין ויחזיקו לך את היד במאבק שלך. שיהיו אנשים שאין להם דעה ויאהבו אותך בגלל מי שאתה, עם או בלי קשר לדעות שלך, שיהיו אנשים שמסכימים איתך כמעט וילכו איתך בחלק מהמאבקים. שתמיד נהיה אנחנו, שנאהב אותך בכל דרך שבה תבחר, בין אם נסכים ובין אם לא.
יהיו גם אנשים שיחליטו שהם לא רוצים קשר איתך. אני מקווה שלא יהיו ויודעת שיהיו. אני רוצה להגיד שהם לא שווים את זה ושבעצם אם הם מנתקים איתך קשר בגלל הדעות שלך אז אתה בכלל לא רוצה שום קשר איתם.
אבל אני יודעת שזה לא תמיד נכון.
זה יכאיב.
וזה יכעיס.
וזה יפגע.
שתדע.
אבל תמיד יהיו האנשים שיחבקו אותך ויגידו לך שהם לא שווים את זה ושאתה לא רוצה להיות בקשר איתם. ושהם כן אוהבים אותך.
ואם באותו רגע האנשים האלה לא לידך, במקרה, הם במרחק שיחת טלפון. וגם אני.
ילדו, אתה אמיץ ומדהים.
זה לא קל.
תדע שאתה לא חייב תמיד להיות אמיץ וחזק. מותר לנוח לפעמים. מותר להשבר. מותר לבכות. מותר לשבור את הכלים. מותר לעצור ולדאוג לעצמך. חובה לעצור ולדאוג לעצמך כשצריך.

ילדו שלי, אני כל כך גאה בך. במיוחד היום.
כל הכבוד, ילדו.

יום חמישי, 22 באפריל 2010

לאום, לאומי, לאומני ואני

אני מנסה, בימים האחרונים, להבין מה דעתי על מה שקורה סביבי.
מסתבר שד. היה יריית הפתיחה לאוסף אירועים שמתקשרים לי זה לזה באופן הדוק, אולי מתוך פראנויה.
זה המשיך עם השיר של עמיר בניון,
ואחריו עם הנוסח של תפילת היזכור ש"אם תרצו" חילקו בבתי הכנסת,
וביום העצמאות, בדרך חזרה מעל האש המוני, עוד אירוע, שכתבתי עליו גם בפייסבוק:

כביש החוף צפונה, איזור נתניה, שש וחצי בערב
תמונה 1: פקק תנועה בגלל תאונה, ניידות משטרה נוסעות על השוליים, כל המכוניות עומדות במקום.
מכונית אחת ובה ארבע נשים. אחת מהן מנופפת מהחלון דגל (מהסוג הקטן, שתולים על מכוניות) של פלסטין.
כל הטורים מתקדמים קצת, חוץ מהטור שלה. מכונית אחת, בערך שתי מכוניות לפניה, עומדת ולא זזה. המכוניות שביניהן עוקפות עד שאין ביניהן מכוניות. מהמושב האחורי של המכונית הקדמית יוצא גבר והולך בכעס למכונית שמאחוריו. צועק. "לכי לפלסטין!". הנהגת במכונית עוקפת ומשתלבת לפני המכונית שהוא היה בה. הוא חוזר למקומו.

תמונה 2: הפקק שוב עומד. הבחור מהתמונה הקודמת יוצא שוב, הולך לנתיב השמאלי ביותר ומתקדם קצת, ואז מתגנב ימינה לכיוון המכונית של הפלסטיניות. מגיע עד אליה ומנסה לחטוף את הדגל. היא מספיקה להכניס אותו למכונית לפני שהוא תופס אותו, הוא נעמד ומתחיל שוב לצעוק. יוצאים מהמכונית שבה הוא היה עוד גבר ושתי נשים, לכל אחת מהן דגל ישראל (שוב, קטן, ששמים בחלון של האוטו) ומתקדמים קדימה, צועקים, מקללים. מעוד מכוניות יוצאים עוד אנשים ומתקרבים. הנהג של המכונית שנשאר עכשיו לבד מסתכל עלינו, נתיב אחד שמאלה, וקולט את המבטים המבוהלים שלנו. צועק לנו "אתם איתה?!", יוצא מהמכונית ומתקדם גם הוא לכיוון המכונית של הפלסטיניות.
כרגע יש סביב המכונית שלהן חמישה- עשר או עשרים גברים ושתי נשים, כולם צועקים עליהן ועל גבר אחד שעומד שם גם וכנראה מנסה להגן עליהן. יש שם כמה אנשים עם דגלי ישראל קטנים ביד, שהם לקחו מהמכונית שלהם. אנשים מסביב צופרים וצועקים "כל הכבוד!"

אני רוצה לצאת החוצה ומפחדת
הפקק משתחרר
כולם חוזרים למכוניות שלהם
עוברים על פני תאונה מחרידה שגרמה לכל הפקק הזה
ממשיכים צפונה.

אולי אין קשר בין האירועים. אולי אני מקשרת הכל במוח שלי. אבל משהו פה מתחיל לדחוק אותי החוצה.
מעניין, קראתי השבוע את המניפסט של השמאל הלאומי, של שמואל הספרי ואלדד יניב. הם כותבים שם שמי שמחזיק באזרחות כפולה הוא לא שמאלני אמיתי, כי הוא חי על המזוודות ומחכה לברוח מפה ברגע שיהיה גרוע מדי. דיברנו על זה, דפנה ואני, ששתינו תופסות את רעיון האזרחות הנוספת (שלה כבר יש, ולי עדיין לא) כביטוח לרגע שבו המדינה תזרוק אותנו מתוכה.
ומרגיש כאילו הרגע הזה הולך ומתקרב.
וזה מפחיד.
זה מפחיד אותי, טל, הקטנה והמפונקת, שרואה איך היא פחות ופחות לגיטימית, ואיך היא יותר ויותר מפחדת להגיד מה היא חושבת, ואיך כל מה שנוח לי פה - השפה שלי, העיר שלי שאני אוהבת, החברים שלי, עלול להיות בלתי נגיש לי מתישהו. ומותר להגיד גם את זה.
כן. מפחיד אותי שהחברה שלי מתדרדרת. מפחיד אותי שהדמוקרטיה פה בסימן שאלה ענק. מפחיד אותי שנעשים בשמי מעשים נוראיים. אבל גם מפחיד אותי ברמה האישית, הקטנה.

בינתיים אני פה. ולא סותמת את הפה.

יום שבת, 17 באפריל 2010

עוד אחד לאוסף

כשהייתי בת 19, הייתי עם נ. חודש. באיזשהו יום יצאנו עם עוד חבר ישבנו בדב, ואיכשהו השיחה התגלגלה לפוליטיקה. כרגיל, זה היה אני מול שניהם. נ. הקפיץ אותי הביתה, ואז לא תקשר איתי שלושה ימים. אחרי שלושה ימים הוא שלח לי הודעה באייסיקיו - "את בבית?" כשאמרתי לו שכן, הוא בא. ישבנו על הספסל מחוץ לבית של ההורים שלי, והוא הסביר לי שזה לא יעזור, ואי אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח, ואני פשוט שמאלנית מדי. והוא מצטער. והוא רוצה שנישאר ידידים.

בשנה שעברה יצאתי לאייריש האוס ויצא לי לדבר עם אחד הטבחים, ג.. ישבנו ודיברנו, ובאיזשהו שלב יצא מנהל המשמרת ואמר לו "אתה ידע שהיא מחד"ש?". השיחה סטתה כמובן לפוליטיקה. זה לא שהוא ימני או משהו, הוא הצביע מרצ, אבל חד"ש זה.... זה קיצוני מדי. שלחתי חברה שלי שעבדה שם לגשש אם יש סיכוי שהוא ירצה לצאת. הוא לא. הקטע של חד"ש מפריע לו.

עם ד. התחדש הקשר לפני חודשיים, אחרי ששמונה שנים לא התראינו כמעט. התחילו לקרות דברים. ביום שני הוא בא לפה, דיברנו. סיפרתי לו על מסע ההסברה על סרבנות מצפון שעשיתי באנגליה בגיל 18. ואז דיברנו על עוד דברים ואז הוא שאל "אוף, טל, למה את כזו שמאלנית?" דיברנו עוד קצת. ואז הוא אמר שהוא הולך הביתה. בדלת הוא נישק אותי. והלך.
ומאז דממה.
והבוקר הוא שלח הודעה.
שהוא לא יכול להתגבר על זה, וכל פעם שהוא חושב על זה זה עושה לו רע. ניסיתי להבין, דיברתי אית קצת. הוא לא רוצה שום קשר איתי לעולם.

אחרי נ. בכיתי בהיסטריה. התקשרתי לאהוד ולא יכולתי לדבר בין היפחות. אחרי ג. בכיתי קצת, יותר מכעס ותסכול מאשר כל דבר אחר.
עכשיו אני לא יודעת מה אני מרגישה, נראה לי שכלום. משהו רדום.

כשהיינו בני 18, מישהו ממכתב השמיניסטים, אני כבר לא זוכרת בדיוק מי, אמר שלא יעזור כלום ובסוף סרבנים יהיו עם סרבנים כי אי אפשר אחרת, זה פער שאי אפשר לגשר עליו.
אני לא יודעת אם זה נכון.
הייתי עם אלדד הרבה זמן.
אבל זה לא היה במודעות. לא הייתי פעילה אז. ואני לא יודעת אם הייתי מסוגלת אם הפוליטיקה שלי היתה אז במקדימה של הראש שלי, אם הייתי מסוגלת לראות אותו מעבר לזה.
לכן כשד. אמר לי היום שאני לא יכולה להבין מה הוא מרגיש, אני לא בטוחה שהוא צודק.
ורענן אומר שהדעות שלי הן חלק ממי שאני. אם הוא לא יכול להיות איתי בגלל הדעות שלי, זה שאנחנו לא מתאימים, כי זה אני.
והוא צודק.

כשהייתי לפני שנה בבלעין, חזרתי בדכאון. לא בגלל הגדר ולא בגלל הסבל. לא רק. כי הבנתי פתאום שהחיילים האלה שיורים עליי גז מדמיע יכולים להיות אחים של חברים שלי. או חברים שלי במילואים. והם יורים עליי.
לא הייתי מסוגלת לדבר עם איציק שבועיים אחר כך.
איך אני מסוגלת להיות בקשר עם מישהו שירה על חברים שלי. שעלול, בהנתן הנסיבות, לירות עליי?
אולי אני כן מבינה את ד., מהצד ההפוך.

ואם כן, אז מה עכשיו?


יום שני, 12 באפריל 2010

על צפירות ואינטימיות

הצפירה תפסה את איתן ואותי בדרך מהאוטובוס לבניין הרב-תכליתי. כשירדנו מהאוטובוס שאלתי אותו אם הוא זוכר אם הצפירה בעשר או באחת-עשרה, והוא לא זכר, אבל אמר שנגלה עוד דקה.אני מכירה את איתן מהכפר, הוא נחמד ומחייך ויוצא לנו להחליף כמה משפטי שיחה בפעמים שאנחנו נפגשים, אבל לא יותר מזה. אין לי אותו בזכרון של הפלאפון.
ואז התחילה הצפירה ושנינו נעמדנו באמצע השביל.
הרגע הזה, שבו שנינו עומדים ושותקים, נראה לי פתאום מאוד אישי.
יש את השלב שאחרי התיכון, שבו העמידה בצפירה היא כבר לא משהו קולקטיבי, פשוט כי כבר פחות קיים קולקטיב, והופכת להיות משהו שלפעמים הוא מקרי - אם הצפירה תופסת אותי באמצע יום עבודה או ברחוב או באוטובוס, או משהו אינטימי, שקורה עם אדם שאיתו בחרתי להיות, גם אם לא באותו רגע ספציפי מתוך מחשבה על רגע הצפירה, אלא פשוט כי זה האדם איתו בחרתי לבלות את מרבית זמני.
לפני חודש בערך היה ניסוי צופרים בחיפה. גם סוג של צפירה. הייתי בחדר שלי ותכננתי לנוח, ופתאום אזעקה. רצתי החוצה מהחדר למסדרון, קראתי לדפנה, וברגע הזה, של האזעקה העולה והיורדת וכל הזכרונות מלפני שלוש וחצי שנים, הרשיתי לעצמי להיות היסטרית לגמרי, לכעוס, לשאול למה לעזאזל הם עושים את זה, ולמה זה טוב. וטוב שדפנה היתה שם.
בזמן הצפירה היום חשבתי על האינטימיות הזו שבלעמוד ביחד בצפירה. וחשבתי על האינטימיות שבלא לעמוד ביחד בצפירה.
ביום הזכרון בשנה שעברה הייתי בבית של ההורים. אמא שלי היתה בעבודה וסער בבית הספר, ואבא שלי ואני הכנו אוכל. אני זוכרת שהצפירה התחילה, ושנינו, באינסטינקט, קפאנו. ואז אבא שלי ערבב את מה שהיה במחבת. ואני הלכתי להביא את הפלפל מהארון.
שנינו שתקנו, אבל ידענו שאם לא היינו רק שנינו, שאם אמא שלי או סער היו שם, היינו עומדים.
לא דיברנו על זה. לא באותו יום ולא בכלל.
אבל משהו ברגע ההוא, שבו שנינו ביחד לא עמדנו בצפירה, היה אינטימי.


יום שני, 29 במרץ 2010

נעבור גם את זה

חג פסח שמח לכל מי שחוגג/ת, חג חירות שמח לכולן/ם.
פוסט הגיוני בקרוב.
בינתיים, שיר שהרדיו הזכיר לי.

יום שבת, 20 במרץ 2010

The way things should have happened

בא לך אולי לבוא אליי לכוס תה?

אני ממש חייבת ללמוד.

תלמדי אחר כך. נו, בואי, לחצי שעה, אולי יבוא עוד חבר, ואז תחזרי לפה ללמוד.

לא, אני באמת חייבת ללמוד. אולי בפעם הבאה?

יום שבת, 13 במרץ 2010

חלומות על אי אמון.

קמתי הבוקר וזכרתי חלום רע.
יש לציין שישנו, אני ודפנה, אצל ג'ינג'י בסלון, ושג'ינג'י יצא להפגש עם שאר החברים אחרי שנרדמנו והשאיר אותנו לישון אצלו בסלון. כנראה שמשהו מזה נכנס לי לשינה, כי ידעתי שהוא יצא ונפגש איתם, ומשם התחיל החלום.
חלמתי שהוא חוזר, מעיר אותי, ואומר לי שבטח אעדיף לעלות לדירה שלנו, כי אהוד הצטרף ליציאה והם כולם באים עכשיו לג'ינג'י.
ואני קמה, מחבקת את ג'ינג'י, ואנחנו רצים למעלה, מחובקים, כדי שאהוד לא יראה אותי. אני מציצה מעבר לכתף של ג'ינג'י ורואה את אהוד עומד שם עם כולם.
בחלום שלי כולם יודעים שאני לא מוכנה להיות באותו מקום עם אהוד אבל מייחסים את זה משום - מה לריב שהם חושבים שהיה לי איתו ולא בוחרים שלא להיות איתו בקשר גם הם.
החלום הזה לא סביר ולא רלוונטי לשום דבר, מאחר ואהוד לא בחיפה, וכבר לא קורא לעצמו אהוד, מאחר והוא לא היה מתחבר לחבורה הזו מלכתחילה, משום שאין בה מספיק בנות (ויש לי חשד שגם הבנות שיש בה כבר מבוגרות מדי מכדי לעניין אותו), ומשום שנראה לי שאם הייתי מסבירה שאני לא מוכנה להיות איתו באותו חלל, כנראה שהייתי מסבירה גם למה, ואני מאמינה שהאנשים בחבורה הספציפית הזו היו מנתקים קשר עם כל אדם שהיו יודעים שפגע בי.
אבל החלום נחלם, למרות אי סבירותו.
החלום כנראה נחלם בגלל שסיפור אהוד עלה למודעות שלי לאחרונה שוב בגלל תלמידה שלי שהיתה מאוד חרדה מהנושא של תקיפות מיניות, ויצא לי להתייעץ עם כמה חברים וגם עם העובדת הסוציאלית של מרכז הנוער בנושא, ולא הצלחתי לנתק אותו מהסיפור שלי.
החלום גם הזכיר לי חבר שלמרות שידע מה כל הסיפור, ישב איתי אז לשיחה והסביר לי שכל זמן שאהוד לקוח משלם הוא לא יגרש אותו מהחנות שלו, ויהיה נחמד אליו.
(כמה שאני קצת מעדיפה את העסקים במסדה, שמתייחסים לאמוציות ולעקרונות שלהם הרבה יותר מלאינטרסים הכלכליים שלהם.)
(זו לא הערה פוליטית ולא מצביעה לכאן או לכאן על דעתי בנושא האמוציות והעקרונות הספציפיים, הנידונים עכשיו במספר מקומות, אלא פשוט לעמידה עצמה.)

נזכרתי שוב שנשבעתי לעצמי לספר
לספר לכולם, כל הזמן, מה קרה.
כשהתלמידה דיברה איתי על הנושא, נזכרתי. אני נפגעתי. הגשתי תלונה והתיק נסגר. עכשיו כל מה שאני יכולה לעשות זה לספר לכמה שיותר אנשים מה היה, שיהיו מודעים.

ופה יש גם יוצא מהכלל. הבלוג הזה הוא מאוד פרטי מבחינתי, כמו שכבר כתבתי פעם, ומי שאני רוצה שיקרא בו יודע מה הכתובת שלו. הקטע הבא, לעומת זאת, הוא לא פרטי. השמות בו אמיתיים, כמו שהם צריכים להיות. אני לא מסתירה את זהותי ולא את זהותו של אהוד. את הקטע הבא כולכם וכולכן מוזמנים ומתבקשות להעתיק, להעלות לפייסבוק, להפיץ במיילים, להעלות לבלוגים שלכם. זה קטע ציבורי. אני מבקשת רק לא להפנות לבלוג הפרטי הזה, אלא לעשות קופי-פייסט - מ-ע-כ-ש-י-ו:

תמיד מבקשים מאיתנו להזהר, לא לדבר עם זרים, לא ללכת לבד בשעות מאוחרות במקומות לא מוארים, לא להתלבש חשוף מדי, לשים לב מה שמים לנו בכוס כשאנחנו במועדון. אלה הזהרות חשובות מאוד, אבל עם כל כמה שאנס המדרגות זה סקסי, אנחנו שוכחות ש-85% ממקרי האונס מבוצעים על ידי מישהו מוכר.
הייתי בת 19. עזבתי את השירות הלאומי שעשיתי באשה לאשה, דלת ליד מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. לא היתה לי עבודה וכל החברות שלי מהתיכון היו בצבא או בסינגפור. החברות שלי שלא התגייסו לא היו חיפאיות. יצאתי בפורים 2003 למועדון החורבה, לרחבה האלטרנטיבית. נהניתי ממש, והתחלתי לצאת לשם קבוע, לבד. במועדון הכרתי אנשים שיצאו לשם גם הם קבוע, כל שישי, והתחברתי אליהם. שם הכרתי גם את אהוד. הוא היה בן 23, מנהריה. הוא נראה מפחיד, אבל יצא לנו לשבת ולדבר כמה פעמים, והוא הבין אותי ממש.
אהוד הפך להיות החבר הכי טוב שלי. היינו נפגשים, כל האנשים מהחורבה, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע, ואת אהוד הייתי פוגשת לבד לפחות עוד פעם בשבוע. היינו מדברים בטלפון שעות. הוא ידע עליי הכל. הוא היה אצלנו בן-בית, אכל ארוחות שישי איתי ועם ההורים שלי, ישן על הספה בסלון כשהיה עייף מכדי לנהוג חזרה לנהריה בלילה. אמא שלי אמרה לי שתמיד דאגה לי כשהייתי יוצאת לחורבה וחוזרת בשש בבוקר, אבל ברגע שידעה שאהוד שם, שומר עליי, היא היתה רגועה יותר.
בראש השנה היה יום הולדת לאחד האנשים מהחבורה, והוא החליט לחגוג בבית של חבר ברעננה. נסענו כולם, ארגנו טרמפים, מילאנו מכוניות, ונסענו לרעננה. במסיבה נדלקתי על שחר, שבבית שלו היתה המסיבה. שכבתי איתו באותו לילה, לא מתוך כוונה לקשר או משהו, היה ברור שזה לא הולך לכיוון הזה.
וסיפרתי לאהוד, והוא שמח בשבילי.
שבועיים אח"כ דיברתי עם שחר בטלפון ואהוד בדיוק הגיע. הוא לקח ממני את הטלפון, שחר אמר לו שהוא בדיוק מתכונן לצאת עם חברים לסנוקר, ואהוד אמר לי "יאללה, נוסעים לשחק סנוקר ברעננה". עלינו למכונית שלו ונסענו.
היה כיף, שיחקנו סנוקר, ישבנו קצת. אהוד העיר הערות הומו-ארוטיות לשחר כל הערב ושחר נבהל, אותנו זה הצחיק. בסוף הערב אהוד אמר שהוא עייף מכדי לנהוג חזרה צפונה ושחר אמר שאין בעיה, כי אחיו בצבא ויש חדר פנוי.
כשהגענו לבית של שחר, אהוד אמר שהוא לא יכול לישון לבד במקומות שהוא לא מכיר. אני ידעתי את זה, זה משהו שהיה לו תמיד, גם כשהוא היה ישן אצלנו הייתי תמיד עם הדלת פתוחה, והוא על הספה בסלון. אז הוא לא יישן בחדר של אחיו של שחר, אלא איתנו במיטה הזוגית.
בגלל כל ההערות שלו לשחר כל הערב, שחר הודיע שהוא לא ישן לידו, ושאני ישנה באמצע.
הלכנו לישון, שלושתנו, ושחר התחיל לנשק אותי. ביקשתי ממנו להפסיק, החבר הכי טוב שלי פה ליד ואני לא מרגישה בנוח. שחר הסביר לי שאני צריכה להרגע ולתת לעצמי ליהנות. אהוד הסכים איתו. תשתחררי קצת.
לא רציתי.
אהוד שכב על רגל ימין שלי והחזיק את יד ימין, וליטף לי את הזרוע. שחר שכב על רגל וזרוע שמאל והביא לי ביד.
(והחוקרת במשטרה שאלה: כמה אצבעות? הוא הכניס אותן פנימה? כמה עמוק הוא הכניס?)
ביקשתי מהם להפסיק, לעזוב אותי, והם ניסו לשכנע אותי.
בסוף זייפתי כדי שיעזבו אותי.
שניהם נרדמו משני הצדדים שלי ואני שכבתי ערה וניסיתי לחשוב כמה פצועה אהיה אם אקפוץ מהחלון שבדיוק מעל המיטה, בחדר שנמצא בקומה השנייה של בית פרטי, ואם אצליח לקום וללכת אחר כך, ואם אצליח למצוא את משטרת רעננה, ואיך אשיג את הדברים שלי, שזרוקים על הרצפה ליד המיטה בצד ששחר שכב בו.
(והחוקרת במשטרה שאלה: למה לא ברחת? למה לא צעקת? למה לא התקשרת להורים שלך? למה לא יצאת מהחדר אחרי שהם נרדמו והלכת לחדר של ההורים שלו, שמעבר למסדרון? למה לא יצאת מהבית והלכת לחפש עזרה?)
בבוקר קמנו ויצאנו. אהוד התנצל והתחנן כל הנסיעה. הוא קנה לי פרחים בדרך, באיזה דוכן על כביש 4
(והחוקרת במשטרה שאלה: איזה פרחים? זר חמניות. והוא אמר שהוא לא קונה אף פעם פרחים צהובים כי זה מכבי ת"א, אבל בגלל שאני ביקשתי חמניות והוא היה כזה חרא אז מגיע לי)
הוא התנצל והתחנן. הוא אמר שאני החברה הכי טובה שלו, איזה הכי טובה, היחידה. ושאני היחידה שמבינה אותו. ושהוא היה מניאק. ושבבקשה בבקשה אסלח לו כי אם אנתק איתו קשר הוא לא יודע מה הוא יעשה עם עצמו.
וסלחתי.
(והחוקרת במשטרה שאלה: מה זאת אומרת סלחת לו? לא חשבת שהוא יכול לעשות את זה שוב? נשארת איתו בקשר? מה, את מטומטמת?)
הוא היה החבר הכי טוב שלי. היחיד שהבין אותי. היא ידע עליי הכל.
כמה חודשים אחר כך אהוד התקשר אליי בערב, הוא כבר לא גר עם ההורים בנהריה אלא שכר חדר בשמרת,
(הצינים יסמנו לעצמם את האירוניה)
הוא התקשר ואמר שהוא בדכאון נוראי, שאם הוא יהיה לבד בלילה הוא לא בטוח שהוא יגיע לבוקר,
עליתי על אוטובוס ונסעתי לשמרת.
אהוד בא לאסוף אותי מהשער של הקיבוץ והלכנו לחדר שלו. דיברנו חצי לילה ואז הלכנו לישון. הוא לא הסכים שאישן על מזרון על הרצפה. היתה לו מיטה וחצי. יש מספיק מקום לשנינו, הוא אמר. והלכנו לישון.
אמרתי לו לילה טוב, והוא אמר לי לילה טוב.
פחות מדקה אחר כך הוא חיבק אותי מאחורה והתחיל להתחכך בי ולהיאנח. ביקשתי ממנו לעזוב אותי, והוא המשיך. הסתובבתי ודחפתי אותו. הוא הסתובב לצד השני ומלמל משהו. קמתי לשירותים וחזרתי, שכבתי בקצה קצה קצה המיטה, מאובנת, וחיכיתי שיגיע כבר הבוקר.
בבוקר שאלתי אותו מה זה היה. הוא אמר שהוא לא זוכר כלום. שזה כנראה היה מתוך שינה. שהוא מצטער נורא. שהוא חרא ומניאק ושבבקשה בבקשה אסלח לו, הוא יעשה הכל, הוא ימות אם אנתק איתו קשר.
וסלחתי לו.
(החוקרת במשטרה כבר לא אומרת כלום. היא כנראה מבינה שאני מטומטמת. היא רק מגלגלת את העיניים, מצקצקת בשפתיים וממשיכה לרשום).
אחרי כמה זמן התרחקתי מאהוד. לא ניתקתי קשר, וגם לא ייחסתי את זה למה שהוא עשה. אמרתי לעצמי שפשוט התרחקנו.
אחרי עוד כמה זמן שמעתי שהוא תקף מינית מישהי שהוא הכיר דרכי. היא היתה אז בת שבע עשרה.
יום אחר כך הוא התקשר, וצעקתי עליו שלא יתקשר אליי יותר בחיים, שאם הוא רואה אותי ברחוב שלא יפנה אליי.
הוא ניסה להתקשר עוד כמה פעמים ואז ויתר.

כעסתי עליו, ועוד יותר מזה, כעסתי על עצמי. הוא הכיר אותה דרכי. לא כעסתי על מה שהוא עשה לי, אלא על מה שהוא עשה לה.
(והחוקרת במשטרה שאלה: מה את בוכה לי? אני המשטרה, לא פסיכולוגית.)

שנתיים וחצי הדחקתי. ואז התחילו התקפי החרדה. הגשתי תלונה במשטרה. הם הפסיקו. אחרי שנה התיק נסגר מחוסר עניין לציבור. הם התחילו שוב. קראתי את הפרוטוקולים של החקירה. הוא אמר שהוא ישמח לעימות, כי הוא רוצה להבין למה מי שהיתה חברה כל כך טובה שלו החליטה פתאום להרוס לו את החיים.

מאז שנסגר התיק עברו עוד שנתיים וחצי. הייתי שנה בטיפול על הנושא הזה.
אין לי יותר התקפי חרדה. אני לא רואה אותו מולי בחלומות, אני לא מסתובבת בחשש לראות אותו פתאום.

אומרים לנו לא לסמוך על זרים. אף אחד לא אומר לנו שזה יכול היות החבר הכי טוב, בן הזוג, אבא, דוד, מורה, מדריך בקייטנה, מרצה באוניברסיטה, בעל פאב שאת יוצאת אליו כל שלושה ימים.

הדבר היחיד שנשאר לי לעשות עכשיו זה לספר. לספר לכולם, כל הזמן, שידעו, שיחשבו, שיחשדו.
אני לא מחפשת רחמים, אני רוצה מודעות.
בבקשה, תספרו.
אם מישהי אחת תחשוד ותתרחק לפני שהיא תפגע, אני את שלי עשיתי. אם מישהי אחת תחליט להגיש תלונה, אני את שלי עשיתי. אם מישהי אחת תבין שזה לא קרה באשמתה, אני את שלי עשיתי.


יום שלישי, 9 במרץ 2010

להרוג את האופטימיות (לא פוסט פוליטי)

שוב לא להתעורר לשיעור. לנסוע בכל זאת. לא להכנס. לשכוח עוד פגישה עם הרכז, לאחר אליה. לשכוח שוב להדפיס דוחות ולהחתים אותם. לשכוח שוב לעשות את המטלה לשיעור ולדפוק גם את מי שמגישה איתי. לבטל הרשמה לקורס. לוותר לעצמי.
כשמסתכלים למעלה הנפילה כואבת יותר.
וגם - נפילה ממדרגות כואבת יותר מנפילה על הרצפה. יש זוויות שננעצות בכל הגוף, יש סימנים כחולים.
אולי עדיף כבר לא לנסות לטפס בכלל.
לחנוק את הדמעות שעולות כי זה לא לעניין לבכות בדשא של האוניברסיטה
לחנוק את הדמעות שעולות כי זה לא לעניין לבכות בבית קפה
לחנוק את הדמעות שעולות כי אם בוכים לפני השינה קמים עם עיניים נפוחות.
לחנוק ולחנוק ולחנוק.
לבכות בפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית ולהפסיק, מהר מהר, כדי לא להגיע לשיעור עם פרצוף של בכיתי.
לקבוע את הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית לפני הלימודים כדי לא להרשות לעצמי לבכות בה יותר מדי,
אבל בטח לא לפני מרכז הלמידה כי אם כן אבכה אני לא רוצה להגיע ככה לשיעור עם תמידות שלי.
לחשב הכל לפי מה מתאים, מה לעניין, איך לא יראו מבחוץ.
קצת לקוות שכן יראו.
אולי ככה יוותרו לי.
לא לרצות שיוותרו לי, כי אסור לוותר.
לא להרדם, לא להתעורר, לא לאכול, לא לאכול בריא, לא להגיע, לא לצאת, לא לחזור הביתה.
חם נורא ויבש ולשמים יש צבע של כלום.
אולי אם היה גשם.
אולי אם היה מישהו.
אבל אין גשם ואין מישהו.
אולי עדיף כבר לא לקוות,
להרוג את האופטימיות.

יום רביעי, 3 במרץ 2010

ומה עכשיו?

אחרי כל האופטימיות, שוב לא התעוררתי אתמול ללימודים. יצאתי בפאניקה למרות שכבר הייתי באיחור, עליתי על מונית שירות, פתחתי את הארנק וגיליתי שהשטר של 50 שקל שהיה לי בו פשוט התאדה. מזל שאוסאמה היה על המונית ושילם עליי.
יום רע.
אחר כך היתה הפגישה עם הפסיכולוגית הממיינת של מרכז ברמן. הייתי צריכה לספר הכל מהכל, מאז הגן ועד עכשיו, כולל הכל.
זה מצחיק שעלו לי דמעות רק כשדיברתי על כמה עמוק לתוך הדיכאון שלי אני נכנסת עם ההורים שלי.
את כל השאר אני כבר כל כך מורגלת לספר ולנתח, שהדמעות כבר לא מתרגשות.
והיום דפנה מצאה את השטר במרפסת, מתחת לפוטון. מה הוא עשה שם, רק אלוהים יודעת.
היום קמתי כמעט בזמן, והגעתי כמעט בזמן, אבל הקורס לא היה בחדר שהיה כתוב שבו הוא יהיה. אין לי מושג איפה הוא כן.

אבל קמתי, ואני באוניברסיטה.
גם זו התחלה.

דפנה אומרת שיהיה טוב. ממש מעכשיו. אני נורא רוצה להאמין לה.

היום לימודים. מחר עבודה.
שבת שייח ג'ראח.
מצחיק, כשפתחתי את הבלוג כתבתי שבטח תהיה פה הרבה פוליטיקה, ואולי מדי פעם החיים שלי יתגנבו פנימה. בינתיים רק הדפקות שלי מוצגות פה לראווה, ועוד לא הספקתי לכתוב דבר אחד הראוי לפרסום בפייסבוק של אף אחד
(דיסקליימר: אני למען האמת ממש לא מעוניינת להיות מפורסמת בפייסבוק של אף אחד. בחרתי למי לתת את הכתובת של הבלוג לפי מי שאני מסוגלת להתמודד עם המחשבה שידע עליי דברים).
אני מאמינה שבקרוב, אולי באמת מתישהו סביב שבת, יהיה פה פוסט יותר פוליטי. בינתיים אני מפנה לפוסט בבלוג "לא למות טיפש" ולאחד נוסף אצל תום.

אבל בואו לשייח ג'ראח. יהיה קטעים.

יום שני, 1 במרץ 2010

ועוד התחלה.

הסמסטר לא התחיל משהו. או, לא התחיל. לא הגעתי לשלושת הימים הראשונים.
ואז חופשת פורים, ועכשיו, אני מתחילה.
הגעתי, זו התחלה. אני לא מבינה מה קורה סביבי, אבל הגעתי.
והבאתי סוף סוף את הטפסים למכון ברמן. ויש לי פגישת היכרות ביום רביעי.
אני מנסה להיות בוגרת ולהתחיל לטפל בעצמי.
נמאס לי מרכבת ההרים הזאת, נמאס לי לחכות לנפילה שבסוף העלייה, לדעת שעכשיו טוב אבל זה עוד שנייה נגמר. הגיע הזמן לגשת למישהו שיודע להחזיק אזמל סטרילי ולהתחיל לפתוח את הפצעים. לרוקן את המוגלה. לחטא ולסדר ולחבוש בתחבושת נקייה. לקחת את האנטיביוטיקה ולנוח ולתת לזיהום להתרפא.
(לתת לזיהום להתרפא זה גם ללמוד שיש דברים שמגדירים אותי מלבד הפצע המזוהם, שגם אחרי ההחלמה עדיין אהיה קיימת ואהיה אני ואהיה אדם שאנשים אחרים רוצים להיות בחברתו. לוותר על הזיהום מרצון ולא להיאחז בו).
עכשיו זה הזמן לשנס מתניים, לקום מהספה, להסתכל על הנוף מהמרפסת ולראות את עצמי בגלויה הזו. להרשות לעצמי לחשוב שמגיע לי להיות בגלויה הזו.
לנקות את המטבח, את החדר, את המקלחת, לסדר את שולחן הכתיבה, לארגן את התיקיות במחשב, להפסיק לכסוס ציפורניים, ללכת לישון בשעה נורמלית, עדיף דו-ספרתית, לפני יום לימודים.להמשיך לתרגם את הספר, לסיים לכתוב את העבודה, לארגן את המערכת שלי כי מחר זה היום האחרון שעוד אפשר לעשות את זה, לשתות פחות קפה, לעשן פחות סיגריות. לאכול, לפחות פעמיים ביום.
אני מזכירה לעצמי את המונולוג מטריינספוטינג.
להקשיב בשיעור שבו אני יושבת כרגע.


יום ראשון, 21 בפברואר 2010

לשכב על הגב ולנוע מצד לצד

חזרתי מטיול של הכפר בהר מירון, וכואבים לי יותר שרירים ממה שידעתי שיש לי.
תמיד שנאתי טיולים שנתיים, ואהבתי ממש טיולים על המשפחה.
היינו מטיילים הרבה, כמעט כל סוף שבוע, בכל הצפון ובהרבה משאר הארץ. כמעט תמיד עם דני ומרתה, לפעמים עם עוד חברים.
טיולים שנתיים שנאתי כי הייתי חייבת לצאת אליהם, וכי הם לא היו עם אנשים שבחרתי להיות איתם, וכי תמיד הרגשתי שמנה ועצלה, אדומה ומזיעה ומתנשפת.

זה לא היה טיול שנתי.

זו מסגרת שבחרתי בה, ושהאנשים בה, ברובם, הם אנשים שאני מסוגלת לבלות איתם פרקי זמן (בניגוד לרוב האנשים שהיו ברוב הכיתות שהייתי בהן), ובחלקם אפילו אנשים שאני מאוד מאוד נהנית להיות איתם.
היה קל. ואח"כ היה פחות קל, והייתי אדומה ומזיעה ומתנשפת.
שנאתי את זה
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.

אלה היו טיולים שעשיתי עם המשפחה, עם דני ומרתה וניר ואייל ונדב. זכרתי אותם
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.

ואז היתה גולגולת של פרה.

עם הדפקה שלי, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של העולם, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של אנשים אחרים שדפקו אותי, כשהיא באה לבד, אני כבר יכולה להתמודד.
אבל כששלושתן באות ביחד, באותו פרק זמן של חמש דקות פתאום ביחד
זה היה יותר מדי.

את סוף המסלול רצתי בעליה, בלי אוויר ובוכה.

רק כשהגעתי הביתה וישבתי הרגשתי כמה כולי כואבת.
הגב והרגליים והסרעפת והבטן ובפנוכו עמום כזה שאין לו שם

עכשיו זה הזמן לשכב על הגב, להרים את הרגליים לכיוון החזה ולנוע מצד לצד.
להתכרבל ולעסות לעצמי את הכאב עד שהוא ייחלש.
אולי אז אוכל להרשות למישהו אחר לגעת ולנסות לעזור.


יום רביעי, 17 בפברואר 2010

אורחים.

יש כורסא אחת, ליד שולחן אחד, בבית קפה אחד ברחוב אחד,
אני קוראת לכורסא הזו המשרד שלי.
כששואלים אותי איפה אני ואני עונה "במשרד", כבר יודעים לא לבוא, יודעים איפה אהיה, ויודעים שלא אתייחס.
כשאני במשרד שלי אני לא בבית קפה. אני לא פה כדי להיות חברותית.
אני יושבת במשרד שלי, עם המחשב על הברכיים וסיגריה ביד, ולומדת, או עובדת, או כותבת, או משחקת סוליטייר. דברים שעושים במשרד.
אתמול אבא שלי התארח פה, ישבנו באחד השולחנות והסתכלנו על המשרד שלי, שהיה תפוס.
הוא הכיר את מי שישב בו, ואני כעסתי עליו.
זה המקום שלי. פה זה המקום שבו אני מכירה את כולם, שבו אי אפשר להסתובב איתי בלי לעצור כל שתי דקות להגיד למישהו שלום.
כשהייתי קטנה זה היה ככה איתו בכל מקום. בכל מקום היה מישהו שהוא הכיר, ולפני כמה חודשים סער הסתובב איתי פה ואמר לי "את כמו אבא, כולם מכירים אותך".
נורא התגאיתי בו על זה, שכולם מכירים אותו.

להלוויה של מרתה הוא תרגם מפורטוגזית שיר של המשורר הברזילאי ויניסיוס דה מוראיס ועיבד אותו, בשבילה.

דרושה חברה. לא משנה גבר או אישה, מספיק שיהיה בן אדם. מספיק שיהיו לה רגשות, מספיק שיהיה לה לב פועם. צריך שתדע לדבר ולשתוק ובעיקר להקשיב. היא צריכה לדעת להתחלק בשמחות ומכאובים. חובה שתהיה לה אהבה, אהבה גדולה לאלה הקרובים וחובה שתאהב את הזולת. חובה שתשמור סוד אך לא תהיה קורבן. אפשרי מי שכבר טעתה בעבר, לא צריכה להיות מושלמת וגם לא לגמרי צודקת, אך אסור שתהיה גסת רוח. חשוב שיהיו לה אידיאלים ושתפחד לאבדם. צריכה לדעת להרגיש ימים קשים ולכבדם, שתדע לוותר למען אחר, שליבה יהדהד צלילים אנושיים ושמטרתה הראשונית תהיה: להיות חברה. צריך שתרחם על אנשים עצובים ותבין את הריקנות של האנשים הבודדים.
חובה שתאהב ילדים ושתבכה את אלה שלא הצליחו להביא ילדים. דרושה חברה שאיתה אפשר לטייל, לקרוא ספר , להקשיב למוסיקה. שנאהב דברים דומים, ותתרגש כשאקרא לה חברתי. מישהי שתדע לדבר על דברים פשוטים, על הטל, הסערות וזיכרונות ילדות, מישהי שאפשר לדבר על הדברים הכי אינטימיים ולשאול שאלות. דרושה חברה שלא תפחד להצביע על מגרעותיי אבל תדע איך לעשות את זה. דרושה לי חברה כדי שלא אשתגע, כדי לספר בסוף יום את כל הדברים העצובים והיפים שראינו במשך היום, הכמיהות ומימושן, החלומות והמציאות. חשוב שתאהב רחובות ריקים מאדם, שלוליות ודרכים רטובות, יערות אחרי הגשם או סתם לשכב על הדשא.
דרושה חברה כדי להפסיק לבכות. כדי לא לחיות בעבר, בחיפוש אחר זיכרונות אבודים. דרושה חברה שמאמינה בי בלי אירוניה. שתגן עלי בלב מלא כשתוקפים אותי. מישהי שתטפח לי על השכם, בחיוך או בדמעה, ותקרא לי חבר, ותיתן לי שוב את התחושה שאני עדיין חי.
דרושה חברה, שתאמר שכדאי לחיות, לא בגלל שהחיים יפים, אלא כי יש לי חברה.

ועוד אורחים.

דויד קישר אותי לשיר של נאזים חיכמת

ולפני שבוע, אייל הכיר לי להקה.
כן, זה ארוך. כן, זה שווה את זה.


אני מתעטפת בצמר גפן מלא בסיכות קטנות שדוקרות אותי. יש משהו שהופך את הכל לתוגה נסבלת יותר מהכאב הזה שהרגשתי אתמול, שלא יכלתי להכיל. התייפחתי ונשנקתי ולא היה לי אוויר,
ועכשיו.
פחות -
כואב נורא. נורא נורא כואב. אבל אפשר לפתוח את העיניים ולראות דרך הדמעות.

יום ראשון, 14 בפברואר 2010

מרתה.

היה לה שיער ארוך וחלק, חום כהה.
הייתי מסרקת אותה ועושה לה צמות וקוקיות במשך שעות, ולא היה לה אכפת. הם היו יושבים בסלון ומדברים שיחות של גדולים, ואני משחקת לה בשיער.
לפני כמה חודשים, היינו אצלם ועוד חברים היו בדרך עם הילדה שלהם, היא היתה אז בת חמש אני חושבת. מרתה התקשרה ושאלה אם להסתרק או שהילדה תוכל לראות אותה במצב טבעי.
הם אמרו לה שזה בסדר, ומרתה לא חבשה את הפאה.

סרגתי לה כובע בצבע בורדו, עם דוגמא של ינשופים. היא אספה ינשופים, ואיך שראיתי את הוראות הסריגה ידעתי שאסרוג לה אחד. הבאתי לה אותו לבית החולים אחרי אחד מהניתוחים שהיא עברה. אני לא יודעת איזה, היו כל כך הרבה.
היא שמחה כל כך.
ישבתי אצלה שעה בערך. כשהאחות באה להדק את החבישה היא שאלה אותי אם זה בסדר לעשות את זה מולי או שאני מעדיפה לצאת לכמה דקות.
לא יצאתי.

אני זוכרת את הבית שלהם בנשר, הרבה עץ, כסאות רחבים מרובעים, תבשיל בשר ברוטב עגבניות עם זיתים ירוקים, החדר של ניר עם מיקי מאוס ודונלד דאק על הקירות, אייל מתווכח איתי שחצאית הטול האדומה שמצאתי אצלם בארגז התחפושות היא לא חצאית של רקדנית אלא בכלל צווארון של ליצן.

אסור היה להם לקום מהשולחן לפני שהם סיימו את האוכל.

לינדו. היא קראה לכל אחד מהם לינדו.

והיום ישבתי וחשבתי על תלמידה שלי שמתקשה נורא. ילדה בכתה י' שלא מצליחה לקרוא ואני לא מצליחה להסביר לה את ההבדל בין בניין הפעיל ובניין התפעל. ופתאום חשבתי שאולי אתייעץ עם מרתה. ואז הבנתי שלא.

ביום חמישי ההורים שלי ביקרו אצלה בבוקר. בשלישי לקחתי משמרת לחמישי בבוקר חצי שעה לפני שאבא שלי אמר לי שהם נוסעים ושאל אם אני רוצה לבוא. לא ביטלתי את המשמרת, אבל גם לא יכלתי להשאר בה עד הסוף. בחמישי בערב עוד חשבתי שאולי אחרי העבודה אסע לת"א, אישן אצל דנה ואלך לאיכילוב בבוקר. אולי אפילו אוכל לקבל טרמפ מהאמנים, הם בטח תלאביבים.
באמצע ההופעה החלטתי שאני לא יכולה.
שאני לא יכולה לראות אותה ככה, נגמרת.

אני לא מצליחה לזכור אותה בלי השיער הארוך. אני זוכרת איך נראתה הקרחת, אבל לא ביחד עם הפנים שלה.
אני לא מצליחה לזכור אותה בלי השיער הארוך, החלק.
אני לא מצליחה לזכור את הפרוטזה או את כסא הגלגלים.

אני לא זוכרת אותה עצובה. גם לא לפני, אף פעם. אני זוכרת אותה מחייכת, צוחקת, שמחה, אני זוכרת אותה גם כועסת, אבל לא עצובה.

מחר בצהריים אסע להלוויה, ואולי אאמין אז שזהו.

מרתה, אני אוהבת אותך. ואני אתגעגע.

התחלה.

זה זמן מה שמתבשל אצלי הרצון לחלוק.
אני לא יודעת מה, או כמה, או איך.
כנראה שיהיו פה המוני גחמות.
כנראה שהחיים שלי יתפרצו לפה מדי פעם.
כנראה שיהיו פה הרבה מוזיקה, כמות נכבדה של פוליטיקה ואוכל.
כנראה שיהיו מעט קוראים.
אני אפילו לא בטוחה מי יידע מזה.
ולענייני.
סטודנטית. בת 26, מחיפה. כל חיי בחיפה.
לוקאל-פטריוטית נלהבת, מאוהבת בחיפה. גרה בהדר.
לומדת לשון עברית ושפה וספרות אנגלית, מאוהבת במילים.
ולעניין השם.
בפעם הראשונה שקראתי את הביטוי הזה, ראיתי בו ביטוי לצורך באינדיווידואליזם, לעשות מה שאני רוצה בלי להתייחס למה חושבות/ים עליי.
היום זה גם נראה לי כמו תסכול.
אלה שאכפת להם לא באמת נספרים. אנחנו לא במוקדי הכח.
אנחנו לא גברים מספיק, או לא אשכנזים מספיק, או לא יהודים מספיק, או לא סטרייטים מספיק, או לא עשירים מספיק.
פה, במרחב האינטרנטי, אולי יש איזה קול. אולי לא.
נו,
נראה.