לשכב על הגב ולנוע מצד לצד

חזרתי מטיול של הכפר בהר מירון, וכואבים לי יותר שרירים ממה שידעתי שיש לי.
תמיד שנאתי טיולים שנתיים, ואהבתי ממש טיולים על המשפחה.
היינו מטיילים הרבה, כמעט כל סוף שבוע, בכל הצפון ובהרבה משאר הארץ. כמעט תמיד עם דני ומרתה, לפעמים עם עוד חברים.
טיולים שנתיים שנאתי כי הייתי חייבת לצאת אליהם, וכי הם לא היו עם אנשים שבחרתי להיות איתם, וכי תמיד הרגשתי שמנה ועצלה, אדומה ומזיעה ומתנשפת.

זה לא היה טיול שנתי.

זו מסגרת שבחרתי בה, ושהאנשים בה, ברובם, הם אנשים שאני מסוגלת לבלות איתם פרקי זמן (בניגוד לרוב האנשים שהיו ברוב הכיתות שהייתי בהן), ובחלקם אפילו אנשים שאני מאוד מאוד נהנית להיות איתם.
היה קל. ואח"כ היה פחות קל, והייתי אדומה ומזיעה ומתנשפת.
שנאתי את זה
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.

אלה היו טיולים שעשיתי עם המשפחה, עם דני ומרתה וניר ואייל ונדב. זכרתי אותם
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.

ואז היתה גולגולת של פרה.

עם הדפקה שלי, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של העולם, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של אנשים אחרים שדפקו אותי, כשהיא באה לבד, אני כבר יכולה להתמודד.
אבל כששלושתן באות ביחד, באותו פרק זמן של חמש דקות פתאום ביחד
זה היה יותר מדי.

את סוף המסלול רצתי בעליה, בלי אוויר ובוכה.

רק כשהגעתי הביתה וישבתי הרגשתי כמה כולי כואבת.
הגב והרגליים והסרעפת והבטן ובפנוכו עמום כזה שאין לו שם

עכשיו זה הזמן לשכב על הגב, להרים את הרגליים לכיוון החזה ולנוע מצד לצד.
להתכרבל ולעסות לעצמי את הכאב עד שהוא ייחלש.
אולי אז אוכל להרשות למישהו אחר לגעת ולנסות לעזור.

אורחים.

יש כורסא אחת, ליד שולחן אחד, בבית קפה אחד ברחוב אחד,
אני קוראת לכורסא הזו המשרד שלי.
כששואלים אותי איפה אני ואני עונה "במשרד", כבר יודעים לא לבוא, יודעים איפה אהיה, ויודעים שלא אתייחס.
כשאני במשרד שלי אני לא בבית קפה. אני לא פה כדי להיות חברותית.
אני יושבת במשרד שלי, עם המחשב על הברכיים וסיגריה ביד, ולומדת, או עובדת, או כותבת, או משחקת סוליטייר. דברים שעושים במשרד.
אתמול אבא שלי התארח פה, ישבנו באחד השולחנות והסתכלנו על המשרד שלי, שהיה תפוס.
הוא הכיר את מי שישב בו, ואני כעסתי עליו.
זה המקום שלי. פה זה המקום שבו אני מכירה את כולם, שבו אי אפשר להסתובב איתי בלי לעצור כל שתי דקות להגיד למישהו שלום.
כשהייתי קטנה זה היה ככה איתו בכל מקום. בכל מקום היה מישהו שהוא הכיר, ולפני כמה חודשים סער הסתובב איתי פה ואמר לי "את כמו אבא, כולם מכירים אותך".
נורא התגאיתי בו על זה, שכולם מכירים אותו.

להלוויה של מרתה הוא תרגם מפורטוגזית שיר של המשורר הברזילאי ויניסיוס דה מוראיס ועיבד אותו, בשבילה.

דרושה חברה. לא משנה גבר או אישה, מספיק שיהיה בן אדם. מספיק שיהיו לה רגשות, מספיק שיהיה לה לב פועם. צריך שתדע לדבר ולשתוק ובעיקר להקשיב. היא צריכה לדעת להתחלק בשמחות ומכאובים. חובה שתהיה לה אהבה, אהבה גדולה לאלה הקרובים וחובה שתאהב את הזולת. חובה שתשמור סוד אך לא תהיה קורבן. אפשרי מי שכבר טעתה בעבר, לא צריכה להיות מושלמת וגם לא לגמרי צודקת, אך אסור שתהיה גסת רוח. חשוב שיהיו לה אידיאלים ושתפחד לאבדם. צריכה לדעת להרגיש ימים קשים ולכבדם, שתדע לוותר למען אחר, שליבה יהדהד צלילים אנושיים ושמטרתה הראשונית תהיה: להיות חברה. צריך שתרחם על אנשים עצובים ותבין את הריקנות של האנשים הבודדים.
חובה שתאהב ילדים ושתבכה את אלה שלא הצליחו להביא ילדים. דרושה חברה שאיתה אפשר לטייל, לקרוא ספר , להקשיב למוסיקה. שנאהב דברים דומים, ותתרגש כשאקרא לה חברתי. מישהי שתדע לדבר על דברים פשוטים, על הטל, הסערות וזיכרונות ילדות, מישהי שאפשר לדבר על הדברים הכי אינטימיים ולשאול שאלות. דרושה חברה שלא תפחד להצביע על מגרעותיי אבל תדע איך לעשות את זה. דרושה לי חברה כדי שלא אשתגע, כדי לספר בסוף יום את כל הדברים העצובים והיפים שראינו במשך היום, הכמיהות ומימושן, החלומות והמציאות. חשוב שתאהב רחובות ריקים מאדם, שלוליות ודרכים רטובות, יערות אחרי הגשם או סתם לשכב על הדשא.
דרושה חברה כדי להפסיק לבכות. כדי לא לחיות בעבר, בחיפוש אחר זיכרונות אבודים. דרושה חברה שמאמינה בי בלי אירוניה. שתגן עלי בלב מלא כשתוקפים אותי. מישהי שתטפח לי על השכם, בחיוך או בדמעה, ותקרא לי חבר, ותיתן לי שוב את התחושה שאני עדיין חי.
דרושה חברה, שתאמר שכדאי לחיות, לא בגלל שהחיים יפים, אלא כי יש לי חברה.

ועוד אורחים.

דויד קישר אותי לשיר של נאזים חיכמת

ולפני שבוע, אייל הכיר לי להקה.
כן, זה ארוך. כן, זה שווה את זה.


אני מתעטפת בצמר גפן מלא בסיכות קטנות שדוקרות אותי. יש משהו שהופך את הכל לתוגה נסבלת יותר מהכאב הזה שהרגשתי אתמול, שלא יכלתי להכיל. התייפחתי ונשנקתי ולא היה לי אוויר,
ועכשיו.
פחות -
כואב נורא. נורא נורא כואב. אבל אפשר לפתוח את העיניים ולראות דרך הדמעות.

מרתה.

היה לה שיער ארוך וחלק, חום כהה.
הייתי מסרקת אותה ועושה לה צמות וקוקיות במשך שעות, ולא היה לה אכפת. הם היו יושבים בסלון ומדברים שיחות של גדולים, ואני משחקת לה בשיער.
לפני כמה חודשים, היינו אצלם ועוד חברים היו בדרך עם הילדה שלהם, היא היתה אז בת חמש אני חושבת. מרתה התקשרה ושאלה אם להסתרק או שהילדה תוכל לראות אותה במצב טבעי.
הם אמרו לה שזה בסדר, ומרתה לא חבשה את הפאה.

סרגתי לה כובע בצבע בורדו, עם דוגמא של ינשופים. היא אספה ינשופים, ואיך שראיתי את הוראות הסריגה ידעתי שאסרוג לה אחד. הבאתי לה אותו לבית החולים אחרי אחד מהניתוחים שהיא עברה. אני לא יודעת איזה, היו כל כך הרבה.
היא שמחה כל כך.
ישבתי אצלה שעה בערך. כשהאחות באה להדק את החבישה היא שאלה אותי אם זה בסדר לעשות את זה מולי או שאני מעדיפה לצאת לכמה דקות.
לא יצאתי.

אני זוכרת את הבית שלהם בנשר, הרבה עץ, כסאות רחבים מרובעים, תבשיל בשר ברוטב עגבניות עם זיתים ירוקים, החדר של ניר עם מיקי מאוס ודונלד דאק על הקירות, אייל מתווכח איתי שחצאית הטול האדומה שמצאתי אצלם בארגז התחפושות היא לא חצאית של רקדנית אלא בכלל צווארון של ליצן.

אסור היה להם לקום מהשולחן לפני שהם סיימו את האוכל.

לינדו. היא קראה לכל אחד מהם לינדו.

והיום ישבתי וחשבתי על תלמידה שלי שמתקשה נורא. ילדה בכתה י' שלא מצליחה לקרוא ואני לא מצליחה להסביר לה את ההבדל בין בניין הפעיל ובניין התפעל. ופתאום חשבתי שאולי אתייעץ עם מרתה. ואז הבנתי שלא.

ביום חמישי ההורים שלי ביקרו אצלה בבוקר. בשלישי לקחתי משמרת לחמישי בבוקר חצי שעה לפני שאבא שלי אמר לי שהם נוסעים ושאל אם אני רוצה לבוא. לא ביטלתי את המשמרת, אבל גם לא יכלתי להשאר בה עד הסוף. בחמישי בערב עוד חשבתי שאולי אחרי העבודה אסע לת"א, אישן אצל דנה ואלך לאיכילוב בבוקר. אולי אפילו אוכל לקבל טרמפ מהאמנים, הם בטח תלאביבים.
באמצע ההופעה החלטתי שאני לא יכולה.
שאני לא יכולה לראות אותה ככה, נגמרת.

אני לא מצליחה לזכור אותה בלי השיער הארוך. אני זוכרת איך נראתה הקרחת, אבל לא ביחד עם הפנים שלה.
אני לא מצליחה לזכור אותה בלי השיער הארוך, החלק.
אני לא מצליחה לזכור את הפרוטזה או את כסא הגלגלים.

אני לא זוכרת אותה עצובה. גם לא לפני, אף פעם. אני זוכרת אותה מחייכת, צוחקת, שמחה, אני זוכרת אותה גם כועסת, אבל לא עצובה.

מחר בצהריים אסע להלוויה, ואולי אאמין אז שזהו.

מרתה, אני אוהבת אותך. ואני אתגעגע.

התחלה.

זה זמן מה שמתבשל אצלי הרצון לחלוק.
אני לא יודעת מה, או כמה, או איך.
כנראה שיהיו פה המוני גחמות.
כנראה שהחיים שלי יתפרצו לפה מדי פעם.
כנראה שיהיו פה הרבה מוזיקה, כמות נכבדה של פוליטיקה ואוכל.
כנראה שיהיו מעט קוראים.
אני אפילו לא בטוחה מי יידע מזה.
ולענייני.
סטודנטית. בת 26, מחיפה. כל חיי בחיפה.
לוקאל-פטריוטית נלהבת, מאוהבת בחיפה. גרה בהדר.
לומדת לשון עברית ושפה וספרות אנגלית, מאוהבת במילים.
ולעניין השם.
בפעם הראשונה שקראתי את הביטוי הזה, ראיתי בו ביטוי לצורך באינדיווידואליזם, לעשות מה שאני רוצה בלי להתייחס למה חושבות/ים עליי.
היום זה גם נראה לי כמו תסכול.
אלה שאכפת להם לא באמת נספרים. אנחנו לא במוקדי הכח.
אנחנו לא גברים מספיק, או לא אשכנזים מספיק, או לא יהודים מספיק, או לא סטרייטים מספיק, או לא עשירים מספיק.
פה, במרחב האינטרנטי, אולי יש איזה קול. אולי לא.
נו,
נראה.