הפסקת חשמל בקפה. הראוטר לא עובד אז אני לא יכולה לעשות את ההפסקה מהתרגום המעיק בשיטוט ברחבי האינטרנט. אז אולי לכתוב.
לכתוב על החושך, שמזכיר את ההבהוב הקל של המנורות בבית שהייתי בו בג'נין. גם בסלון של ג'ול וגם במרפסת של נביל, פעם בדקה בערך המנורה כבה לשבריר שניה ונדלקת שוב, וכולם מתעלמים.
אני לא יודעת למה זה. לא שאלתי. אולי רשת החשמל לא יציבה, אולי בכלל אין רשת חשמל ויש גנרטור שעושה לעצמו מדי פעם ריסטארט. אין לי מושג.
או המים. המים יכולים להגמר בכל רגע. באמצע המקלחת או צחצוח השיניים. הזרם גם ככה חלש מאוד. והמים פתאום יוצאים מהברז רותחים. אין צנרת. המים מגיעים ממיכל שחור ענק על הגג. ממלאים אותו פעם בכמה זמן. והמים יקרים, פי שניים וחצי או שלושה מאשר בתוך ישראל, סוניה אמרה.
אז המים יכולים פשוט להגמר.
וצריך לשים לב לפני שאני יוצאת מהבית. שהמחשוף לא עמוק מדי, שהשרוולים לא קצרים מדי, שאין רווח בין החולצה למכנסיים הארוכים.
אבל לא אלה הדברים שהיממו אותי כל כך בביקור שלי. לא ההבדלים. לא הרחובות הצרים, לא השפה, לא המחירים המצחיקים, שני בקבוקים קטנים של מים מינרליים בארבעה שקלים. אולי לאלה ציפיתי, הנחתי שכך יהיה.
ובכל זאת ביליתי את רוב הביקור שלי בשתיקה. בספיגה.
אני מנסה להבין מה הרגשתי. אני מדברת עם חברים, כאלה שהיו שם וכאלה שלא, ומנסה, כמו שאמרתי להם, לדוג את המחשבות שלי מתוך הבריכה שבה הן צפות. אבל המחשבות הן יותר השתקפויות של עננים על המים מאשר גושי צמר גפן של ממש, וגם גושי צמר גפן הרי כל כך קשה לתפוס כשהם עפים ברוח, או להגדיר את הצורה שלהם.
בשיחה עם מתן התחלתי לחשוב שאולי זה ההלם ממה שלא היה שונה. ממה שבכל זאת, עם כל הסמולנות ויופי הנפש, גדלתי לחשוב שיהיה שם. הערבי המפחיד עם הסכין בין השיניים, או האם-16, או חגורת הנפץ, לא היה שם. המבוקש משחק עם הילדה שלו ומדגדג אותה עד שהיא כבר לא מצליחה להגיד לו להפסיק והלוחם לשעבר בגדודי אל אקצה הוא בחור בגילי שהצבא הרג את אחותו, והוא יושב מולי ושותה פאנטה ואומר לי שהאינתיפאדה החזירה את החברה הפלסטינית מאתיים שנה אחורה, ואומר אינשאללה כשאני אומרת לו שהילדים שלי ישחקו עם הילדים שלו.
אינשאללה, הוא אומר, אבל אנחנו לא יכולים לדעת, כי אולי הילדים שלי ילכו להיות לוחמים והילדים שלך ילכו לצבא הישראלי.
וסוניה אומרת, אם הילדים ההיפותטיים שלך והילדים ההיפותטיים שלו ישחקו ביחד מגיל אפס, כמו שסוסו וחמודי משחקים, הם לא. הם לא ילכו להיות לוחמים והם לא ילכו לצבא.
ואני
אני אומרת אינשאללה.
עכשיו, כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי, זה נראה לי חוטא כל כך בנאיביות אופטימית, היפית.
ביטלו למוסטפה את אישור הכניסה לישראל, ואני לא אראה אותו ביום רביעי בחיפה, ויותר חשוב מזה, הוא לא יגיע לשגרירות לקבל ויזה לארה"ב ואולי לא יגיע למסיבת השקת ההפקה של הסרט שהוא חלק מהצוות שלו.
זה לא פוסט של פרחים ופרפרים ואם רק נראה זה את זה כבני אדם אז הכל יהיה בסדר. יש כיבוש. אסור היה לי לנסוע לג'נין ואסור יהיה לי גם בפעמים הבאות שאסע לשם. מוסטפה לא יבוא לבקר אותי פה, ורביע בטח לא.
חצי מהאנשים שפגשתי בביקור שלי שם לא ישנים בלילות, ליטרלי, הולכים לישון בשבע בבוקר, מפחד שהצבא יבוא לקחת אותם. חלק מהילדים שפגשתי עדיין מרטיבים.
יהיו עוד הרבה פוסטים בנושא הזה, אני מאמינה, ומקווה, ועוד אחרי הביקורים הבאים שלי שם. זה ענק, אני לא רואה את הגדה של הבריכה הזו שאני שוחה בה בנסיון לתפוס את השתקפויות העננים, ולא מגיעה לקרקעית.
זו עוד השתקפות אחת, של צד אחד, של פינה אחת של ענן אחד, שחלף לידי.
