הורסת מגדלים, שורפת גשרים

רואה את מסע ההרס העצמי הבא מתקרב ולא יכולה לעשות שום דבר כדי לסטות מהמסלול.
אני חושבת שהבנתי את הרמזים. אני חושבת שהתשובה היא לא.
לא שהעזתי לשאול.
אבל אני גם לא אעז.
כי אני חושבת שהבנתי ושהתשובה היא לא. כמו שהיה צפוי. כמו שצריך היה להיות. כמו שהגיוני שתהיה התשובה ביחס אליי בכל מקרה, תמיד.
אז עוד צ'ייסר ויאללה. הגשר הבא שצריך לשרוף. כי למה להשאיר אבן על אבן, למה להשאיר ידידות טובה כמו שהיא, אם אפשר להכניס לתוכה מתחים שיהרסו אותה וידפקו אותי עוד קצת.
באמת למה.
אבל לא.
כי הוא לא מעוניין.
שזה כנראה הדבר הנכון. אבל הדחיפה העדינה הזו. הלחיצה על הזרוע, הנשיקה המרחמת על הראש. ואני ממלמלת סליחה ובורחת.
זה כנראה הדבר הנכון.
אבל זו עוד דחייה.

אני רוצה לקבור את עצמי מתחת לאדמה ולהפסיק לעשות שטויות
אני רוצה להצית אש בכל החזיתות ולראות אותה בוערת סביבי, את מעגל האש מתקרב אליי, מאכל את כל מה שיש לידי עד שהוא מגיע אליי.
כנראה שאני לא בוערת טוב בלי לחרוך גם את הסביבה שלי, אם רק אפשר
ואוף, אפשר.