המשך.

הפסקת חשמל בקפה. הראוטר לא עובד אז אני לא יכולה לעשות את ההפסקה מהתרגום המעיק בשיטוט ברחבי האינטרנט. אז אולי לכתוב.

לכתוב על החושך, שמזכיר את ההבהוב הקל של המנורות בבית שהייתי בו בג'נין. גם בסלון של ג'ול וגם במרפסת של נביל, פעם בדקה בערך המנורה כבה לשבריר שניה ונדלקת שוב, וכולם מתעלמים.

אני לא יודעת למה זה. לא שאלתי. אולי רשת החשמל לא יציבה, אולי בכלל אין רשת חשמל ויש גנרטור שעושה לעצמו מדי פעם ריסטארט. אין לי מושג.

או המים. המים יכולים להגמר בכל רגע. באמצע המקלחת או צחצוח השיניים. הזרם גם ככה חלש מאוד. והמים פתאום יוצאים מהברז רותחים. אין צנרת. המים מגיעים ממיכל שחור ענק על הגג. ממלאים אותו פעם בכמה זמן. והמים יקרים, פי שניים וחצי או שלושה מאשר בתוך ישראל, סוניה אמרה.

אז המים יכולים פשוט להגמר.

וצריך לשים לב לפני שאני יוצאת מהבית. שהמחשוף לא עמוק מדי, שהשרוולים לא קצרים מדי, שאין רווח בין החולצה למכנסיים הארוכים.

אבל לא אלה הדברים שהיממו אותי כל כך בביקור שלי. לא ההבדלים. לא הרחובות הצרים, לא השפה, לא המחירים המצחיקים, שני בקבוקים קטנים של מים מינרליים בארבעה שקלים. אולי לאלה ציפיתי, הנחתי שכך יהיה.

ובכל זאת ביליתי את רוב הביקור שלי בשתיקה. בספיגה.

אני מנסה להבין מה הרגשתי. אני מדברת עם חברים, כאלה שהיו שם וכאלה שלא, ומנסה, כמו שאמרתי להם, לדוג את המחשבות שלי מתוך הבריכה שבה הן צפות. אבל המחשבות הן יותר השתקפויות של עננים על המים מאשר גושי צמר גפן של ממש, וגם גושי צמר גפן הרי כל כך קשה לתפוס כשהם עפים ברוח, או להגדיר את הצורה שלהם.

בשיחה עם מתן התחלתי לחשוב שאולי זה ההלם ממה שלא היה שונה. ממה שבכל זאת, עם כל הסמולנות ויופי הנפש, גדלתי לחשוב שיהיה שם. הערבי המפחיד עם הסכין בין השיניים, או האם-16, או חגורת הנפץ, לא היה שם. המבוקש משחק עם הילדה שלו ומדגדג אותה עד שהיא כבר לא מצליחה להגיד לו להפסיק והלוחם לשעבר בגדודי אל אקצה הוא בחור בגילי שהצבא הרג את אחותו, והוא יושב מולי ושותה פאנטה ואומר לי שהאינתיפאדה החזירה את החברה הפלסטינית מאתיים שנה אחורה, ואומר אינשאללה כשאני אומרת לו שהילדים שלי ישחקו עם הילדים שלו.

אינשאללה, הוא אומר, אבל אנחנו לא יכולים לדעת, כי אולי הילדים שלי ילכו להיות לוחמים והילדים שלך ילכו לצבא הישראלי.

וסוניה אומרת, אם הילדים ההיפותטיים שלך והילדים ההיפותטיים שלו ישחקו ביחד מגיל אפס, כמו שסוסו וחמודי משחקים, הם לא. הם לא ילכו להיות לוחמים והם לא ילכו לצבא.

ואני

אני אומרת אינשאללה.

עכשיו, כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי, זה נראה לי חוטא כל כך בנאיביות אופטימית, היפית.

ביטלו למוסטפה את אישור הכניסה לישראל, ואני לא אראה אותו ביום רביעי בחיפה, ויותר חשוב מזה, הוא לא יגיע לשגרירות לקבל ויזה לארה"ב ואולי לא יגיע למסיבת השקת ההפקה של הסרט שהוא חלק מהצוות שלו.

זה לא פוסט של פרחים ופרפרים ואם רק נראה זה את זה כבני אדם אז הכל יהיה בסדר. יש כיבוש. אסור היה לי לנסוע לג'נין ואסור יהיה לי גם בפעמים הבאות שאסע לשם. מוסטפה לא יבוא לבקר אותי פה, ורביע בטח לא.

חצי מהאנשים שפגשתי בביקור שלי שם לא ישנים בלילות, ליטרלי, הולכים לישון בשבע בבוקר, מפחד שהצבא יבוא לקחת אותם. חלק מהילדים שפגשתי עדיין מרטיבים.

יהיו עוד הרבה פוסטים בנושא הזה, אני מאמינה, ומקווה, ועוד אחרי הביקורים הבאים שלי שם. זה ענק, אני לא רואה את הגדה של הבריכה הזו שאני שוחה בה בנסיון לתפוס את השתקפויות העננים, ולא מגיעה לקרקעית.

זו עוד השתקפות אחת, של צד אחד, של פינה אחת של ענן אחד, שחלף לידי.

מחשבות ראשוניות מול הנוף

נכתב בשישי אחה"צ ומובא כפי שנכתב. ייקח לי עוד זמן לעבד את סוף השבוע הזה בצורה פחות אמורפית.

יושבת על גדר, על גבעה
ומתחתיי
מחנה הפליטים, והעיר ג'נין, ואחריה שדות, וכפרים, ושדות.
בלילה המחסומים מהבהבים באדום
אבל עכשיו
אי אפשר לראות
איפה פלסטין נגמרת ומתחילה ישראל.
וכפרים, ועפולה, ועל ההר-נצרת.
ובצד שמאל הכרמל, באובך.
מפה רואים רק את הצד השחור של ההר, שביום הוא ירוק כהה.
ואני יודעת שלמטה, איפה שההרים מסתירים, קיבוץ יגור.
וקצת אורות על ראש ההר.
נווה שאנן, או גולדה, או נשר.
העמק פורש שדותיו מולי וזה מרגיש כל כך בבית שאני צריכה להזכיר לעצמי שזה לא אותו עמק ולא אותם שדות.
ואני נורא מתרגשת ונורא עצובה בו זמנית.
אני רוצה לבוא לבקר פה הרבה, באותה תדירות שאני מבקרת בת"א או בירושלים.
אני רוצה לקחת את האוטו של אמא שלי ולנסוע, ארבעים דקות, זה הכל, לראות הצגה בתאטרון, או לשתות קפה עם חברים.
כל כך שקט.
יהודים היו בונים פה צימר, על ההר הזה, מול הנוף והשקיעה.
ולאט לאט, השמש מתכנסת בשמיכת העננים שלה מעל ההר והכל הולך ונהיה תכלת.
הגלבוע מולי הולך ונעלם, את הכרמל כמעט כבר לא רואים.
עוד מעט יהיה חושך ושוב יהיו אורות אדומים מהבהבים שיבהירו איפה עובר הקו.
מי נמצא איפה.
אנחנו כאן והם שם.
רק שכבר לא ברור לי מי אני, ואיפה.

היה סוף שבוע עמוס מאוד. אתמול זיינב כל הזמן שאלה את סוניה למה אני לא מדברת. אמרנו לה שזו הפעם הראשונה שלי בפלסטין, ואני עדיין בשלב של לספוג הכל.
בהמשך לשיחה שלי עם אלדד מוקדם יותר השבוע, הביקור הזה היה חזק. השבוע הזה היה עמוס בחשיבה רגשית - פוליטית, בחפירה בתחושות בטן לגבי המצב.
היו מעט מדי שיחות. אינשאללה יהיו עוד.
בינתיים אני מעבדת.

על הנרקסיזם.

היום הייתי בשיעור פיתוח קול. שהוא האחרון לזמן הקרוב, כי אין לי כסף להמשיך.
ענבל ניסתה לתת לי כמה תרגילים מתקדמים יותר שיישארו איתי, ואחד מהם היה להסתכל בעצמי במראה, בלי ביקורת.
לא הצלחתי.
הא ביקשה ממני לנסות, אפילו לעשר שניות,
ולא הצלחתי.
ועכשיו אני חוזרת לתרגם את הספר של אנדרה והוא מכעיס אותי כל כך. כל כך כל כך.

My father was not a mentor or a teacher for life. Probably because he grew up as on orphan from the age of 12 and it is also possible that being immigrants in Brazil he had to fight for survival and bring money to feed our family. I cannot remember a phrase or learning from my father such as I hear from friends of mine. I also think that I was not a teacher in my own family. Maybe my teachings are my simple being and values, my respect to my work, my respect to other human beings.

זה סבא שלי שאתה מדבר עליו! סבא שלי שמת לפני פחות משנתיים!
סבא שלי שבהלוויה שלו אמרת כמה למדת ממנו המון!
אוף.

יום שהתחיל רע ונגמר טוב

יום שהתחיל בשעה מופרכת לכל הדעות ובבכי לרענן בטלפון,
נגמר בשעתיים בבית קפה עם מור, כולל חיבוק חזק בסוף
ובזה ובזה.
יופי.

מקיימת הבטחות

מיד אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט הקודם שלחתי הודעה למור. עבר יותר מדי זמן, יותר מדי דמעות, יותר מדי פחד.
אני רוצה לספר לה מה קרה.
אנחנו נפגשות מחר
ואני מתה מפחד.
אני לא יודעת אם נחזור היות חברות טובות. זה אפילו לא החלק שחשוב לי.
אבל חשוב לי שהיא תדע.

תכלה שנה

אני לא יודעת עד כמה אני יכולה להגדיר את עצמי כיהודיה. מבחוץ, אני מוגדרת כיהודיה. על ידי המדינה, על ידי החברה, אבל קשה לי לומר שאני מאמינה.
ובכל זאת, ראש השנה. וסיכומים, וברכות ואיחולים, וכל השיט הזה.
אני מסתכלת אחורה ורואה שנה רעה. היתה לי שנה רעה מאוד.
ואני כן רוצה להשתמש במועד הזה, החיצוני, כאפשרות לפתוח דף חדש ולהגיד שדי כבר, ומעכשיו יהיה טוב.
כי כמו שגם בלי להאמין אני יכולה להתחפש בפורים, רק כי להתחפש זה כיף, או באופן כללי, למה לוותר על הזדמנות לחגוג, ככה אני רוצה להגיד שהיום הזה הוא אולי יום כמו כל הימים, אולי עוד יום חופש, ווטאבר, אבל אם כבר מציינים בו דברים, אז למה לא.
קרו השנה המון דברים. עברתי הרבה. עשיתי הרבה. לא עשיתי הרבה.
ואני מרשה לעצמי לאחל (קודם כל לעצמי, אבל לא רק)כמה דברים לשנה שמתחילה (לה בשיר....)
השנה יחלו וימותו פחות אנשים.
השנה אבקר בבתי חולים פחות.
השנה אבקר בבתי קברות פחות.
השנה אלמד כמו שצריך.
השנה אבקר באוניברסיטה יותר.
השנה אבקר בספריה יותר.
השנה אהיה פעילה יותר.
השנה אבקר בבלעין יותר.
השנה אכתוב יותר פוסטים פוליטיים.
השנה אכתוב פחות פוסטים שעוסקים בדכאון,
כי יהיה פחות דכאון לעסוק בו.
השנה אצור יותר.
השנה אכתוב יותר.
השנה אכיר יותר מוזיקה, יותר ספרים, יותר סרטים, יותר אמנות, יותר תיאוריות, יותר מקומות, יותר אנשים.
השנה, אני רוצה לכתוב, ולהאמין בזה באמת, אוהב את עצמי יותר.
אבל אסתפק בלשנוא את עצמי פחות.
השנה אתמיד יותר.
השנה אחדש קשרים שחסרים לי.
השנה אנתק קשרים שלא עושים לי, ולאף אחד, טוב.
השנה אגיד את האמת יותר.
השנה הזו תהיה טובה יותר. כי היא חייבת. כי אני חייבת.

שנה טובה.

והפעם, דווקא כן קצת פוליטיקה.

אני עייפה כבר מילדים מתנשאים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם.
אני עייפה מאנשים שמרוב שהם בטוחים שהם רדיקאליים הם מנתצים כל אפשרות ליחסים אנושיים תקינים.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם לא נעצרים וחוטפים מכות אז זה לא אקטיביזם.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם אני אוכלת באותו חדר עם אנשים שאוכלים בשר או חלב או ביצים אז אני לא זב"חניקית מספיק. שלא לדבר על זה שאני רק צמחונית.
אני עייפה מאנשים שלא החליפו יותר מחמש מילים עם פלסטיני בחייהם אבל בטוחים שהם יותר טובים ממני כי אני לא מגיעה לכל ההפגנות.
אני עייפה מאנשים שמתנשאים מעליי שאני לא אקטיביסטית מספיק כי אני גרה רחוק ועובדת בימי שישי.
אז איך זה שאני לא רואה אותך בהפגנות נגד הגדר אף פעם?
אני לא יודעת, אולי בגלל שאני מממנת לעצמי את הלימודים דרך מלגה שדורשת ממני שעות, ואת שכר הדירה והחשבונות דרך שתי עבודות עם תלוש ועוד חלטורות?
אולי בגלל שרק הנסיעה להסעה להפגנה עולה לי 40 שקל לכל כיוון, במקרה הטוב שההסעה יוצאת מת"א ולא מירושלים,שלא לדבר על זה שזה מוחק לי לא רק את אותו היום מבחינת עבודה, אלא גם את משמרת הערב של יום לפני ומשמרת הבוקר של יום אחרי?
אני עייפה מאנשים שהסובלנות שלהם לכל מי שטיפה אחר נגמרת בשנייה שעוברים את הקו הירוק. פנימה, זאת אומרת. הפלסטינים ששם מדוכאים. הם קרבנות. אבל פה, אם אפשר, ממש עדיף שהם לא יסתובבו לידי, עם זה שיש להם טעם משלהם, החלטות שונות משלי, דעות, אלוהים ישמור, שהם מעיזים להביע.
שיגידו תודה שאני שמאלנית.
אני עייפה מאנשים שלוקחים את הרדיקאליות שלהם כל כך ברצינות שכל חיוך בליווי ליטוף על הכתף הוא הטרדה מינית.
עייפה כל כך.
יש לי כל כך הרבה להגיד. ואני לא אגיד להם, לא בפנים.
כשתשבו כל יום בבית הקפה השכונתי שלכם עם פלסטינים ותדברו איתם על איך עבר עליהם היום שלהם, ועל איך עבר שלכם, פשוט ככה, בעבודה, על הלימודים, על הדכאון שלכם, ולא רק על עוולות הכיבוש, תדברו איתי על קיום משותף.
כשתצאו מהכיס של אמא ואבא שלכם שמשלמים לכם שכר דירה וחשבונות ונסיעותומחיה ובילויים ותעבדו כדי להחזיק את עצמכם מעל המים עם הלוואה מהבנק תדברו איתי על להגיע פעמיים בשבוע להפגנה של שעתיים, כשהנסיעה לכל כיוון לוקחת שלוש שעות במקרה הטוב.
כשכל השכבה שלכם בתיכון, או כל השנה שלכם באוניברסיטה, או כל האנשים שעובדים אתכם, יפסיקו לדבר אתכם בגלל הדעות שלכם, תדברו איתי על להיות מחוץ לקונצנזוס.
כשמישהו שאתם מכירים (מכירים באמת, לא מישהו שראיתם פעם) ימות בפיגוע, או במלחמה, מטיל שנפל לו על הבית, או כשאתם תבלו חצי יום בלהרגיע את אמא שלכם כי הייתם על האוטובוס אבל ירדתם ממנו שתי תחנות לפני שהוא התפוצץ, או כשאתם תבלו חצי יום בלנסות להשיג את אבא שלכם שהיה אמור להיות באיזור של איפה שכרגע היה פיגוע, תדברו איתי על לחצות את הקווים.
כשמישהו ייקח את היד שלכן בזמן שהוא מדבר איתכן באוטובוס ויניח אותה על הזין שלו מעל המכנסיים, וכשאתן מזיזות אותה, יתפוס ויחזיר אותה לשם, תדברו איתי על הטרדה מינית.

כן. אני שמאלנית גרועה. אף פעם לא נעצרתי בהפגנה. חטפתי מכות מכוחות הבטחון רק פעם אחת. אני לא מגיעה להפגנה כל שבוע.
כן, אני פמיניסטית גרועה. לא כל פעם שגבר נוגע בי אני מרגישה שהוא הטריד אותי מינית. לא כל פעם שאני רואה גבר נוגע בבחורה אני צועקת שהוא הטריד אותה מינית.
אני עייפה.

אגוזים ושיניים.

או ככה זה מרגיש.
זה מגעיל
זה מגעיל אותי שככה אני מרגישה. כי אני יודעת שבשביל מי שאין לו שיניים אלה לא אגוזים, אלא פצצות קטנות של כאב. או של הכאבה.
אבל אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שאני, את האגוזים האלה, הייתי לוקחת בשמחה.
אם הם רק היו באים אליי.

הורסת מגדלים, שורפת גשרים

רואה את מסע ההרס העצמי הבא מתקרב ולא יכולה לעשות שום דבר כדי לסטות מהמסלול.
אני חושבת שהבנתי את הרמזים. אני חושבת שהתשובה היא לא.
לא שהעזתי לשאול.
אבל אני גם לא אעז.
כי אני חושבת שהבנתי ושהתשובה היא לא. כמו שהיה צפוי. כמו שצריך היה להיות. כמו שהגיוני שתהיה התשובה ביחס אליי בכל מקרה, תמיד.
אז עוד צ'ייסר ויאללה. הגשר הבא שצריך לשרוף. כי למה להשאיר אבן על אבן, למה להשאיר ידידות טובה כמו שהיא, אם אפשר להכניס לתוכה מתחים שיהרסו אותה וידפקו אותי עוד קצת.
באמת למה.
אבל לא.
כי הוא לא מעוניין.
שזה כנראה הדבר הנכון. אבל הדחיפה העדינה הזו. הלחיצה על הזרוע, הנשיקה המרחמת על הראש. ואני ממלמלת סליחה ובורחת.
זה כנראה הדבר הנכון.
אבל זו עוד דחייה.

אני רוצה לקבור את עצמי מתחת לאדמה ולהפסיק לעשות שטויות
אני רוצה להצית אש בכל החזיתות ולראות אותה בוערת סביבי, את מעגל האש מתקרב אליי, מאכל את כל מה שיש לידי עד שהוא מגיע אליי.
כנראה שאני לא בוערת טוב בלי לחרוך גם את הסביבה שלי, אם רק אפשר
ואוף, אפשר.

חומות

ביום שישי הייתי עם המשפחה בירושלים ונסענו לטיול בעיר. אבא שלי גר בירושלים תקופה, בשנות השבעים, ורצה להראות לנו.
היינו בהמון שכונות שאני לא אזכור את שמן, שהיו פעם על קו התפר, שכונות עניות, שכונות שהיום יש בהן בעיקר חרדים.
וגם בשכונות שהוא לא גר בהן אף פעם, בשייח' ג'ראח ובא-תור.
ריחמתי על אמא שלי. היא היתה לחוצה נורא. אני חושבת שבאיזשהו מקום, ההוויה שלה, של השמאלנית האשכנזית הציונית, של ההגמוניה, פתאוםהיתה מאויימת לחלוטין. פתאום היא היתה מיעוט, לא הגמוני, בתוך הוויה שחורה הרבה יותר ממה שהיא רגילה. גם החרדים וגם הפלסטינים, שכונות שלמות שהן רק חרדים ופלסטינים, הכניסו אותה לחרדה נוראית.
ודווקא אני לא הייתי לחוצה. אולי אני כבר רגילה להיות מיעוט. לא יודעת. אבל מצאתי את עצמי מרחמת ומרגיעה את אמא שלי.
ראיתם פעם את החומה, נגיד מכביש 6?
היא ענקית.
היא נראית בפירוש ענקית.
חומה, יו נואו.
אבא שלי זכר שהיה כביש שחיבר בין א-תור וארמון הנציב, והתחלנו לנסוע בכיוון.
ופתאום הכביש נגמר.
והיתה החומה.

בדיוק מולנו. על הכביש

זה בכלל לא כמו שרואים אותה מכביש 6

זה מתנשא מעליך

ועושה עליך צל

כשאתה כל כך קרוב לחומה אתה לא יכול אפילו להרים את הראש מספיק אחורה כדי לראות את הקצה שלה.

ואיכשהו... אני מרגישה אותו הדבר עכשיו. עם הדברים שלי בתוך עצמי.

אני יודעת שהמחסום קיים

אני יודעת שהוא שם, ראיתי אותו

אבל עכשיו, לנסוע בכביש שאני חושבת שמוביל לאנשהו ופתאום הכביש נגמר בחומה הענקית הזאת...

זה מפחיד

דווקא טוב

ביום שבת נפגשנו. הוא אמר שהוא לא חושב שהוא רוצה להמשיך. לא הייתי מופתעת. אמרתי אוקיי. והמשכנו לדבר על עוד מליון דברים. ואז הוא הלך לאכול ואני ישבתי עם דן ודויד. דן הלך, דפנה הגיעה, דויד הלך, דפנה ואני טיילנו קצת. עליתי הביתה. בכיתי רבע דקה. כתבתי קצת. קראתי קצת. הלכתי לישון.
הבנתי שאני לא ישנה, אז קמתי וכתבתי לו מכתב.
ואתמול בערב שלחתי לו אותו במייל.
כתבתי את מה שבאמת רציתי להגיד כשאמרתי אוקיי. את מה שאני באמת חושבת.
והיום קיבלתי מייל בחזרה. שהוא מעריך את הכנות. שגם לו היה כיף. שהוא מחפש כרגע משהו בטוח, אבל אנחנו יכולים להמשיך לדבר.
הוא שימח אותי.
ואז הלכתי לעבודה. היתה הופעה מצויינת. ג'פרי לואיס בא מארה"ב, ולפניו הופיעו רייסקינדר, ליל ארד וThe Raw Man Empire. כולם היו מצויינים, אבל הם היו התגלית שלי להערב.
אז סוג של בוקר ואני סוג של קמה בעוד ארבע שעות, אבל בסך - הכל, דווקא טוב.

עוד אחד לאוסף

כשהייתי בת 19, הייתי עם נ. חודש. באיזשהו יום יצאנו עם עוד חבר ישבנו בדב, ואיכשהו השיחה התגלגלה לפוליטיקה. כרגיל, זה היה אני מול שניהם. נ. הקפיץ אותי הביתה, ואז לא תקשר איתי שלושה ימים. אחרי שלושה ימים הוא שלח לי הודעה באייסיקיו - "את בבית?" כשאמרתי לו שכן, הוא בא. ישבנו על הספסל מחוץ לבית של ההורים שלי, והוא הסביר לי שזה לא יעזור, ואי אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח, ואני פשוט שמאלנית מדי. והוא מצטער. והוא רוצה שנישאר ידידים.

בשנה שעברה יצאתי לאייריש האוס ויצא לי לדבר עם אחד הטבחים, ג.. ישבנו ודיברנו, ובאיזשהו שלב יצא מנהל המשמרת ואמר לו "אתה ידע שהיא מחד"ש?". השיחה סטתה כמובן לפוליטיקה. זה לא שהוא ימני או משהו, הוא הצביע מרצ, אבל חד"ש זה.... זה קיצוני מדי. שלחתי חברה שלי שעבדה שם לגשש אם יש סיכוי שהוא ירצה לצאת. הוא לא. הקטע של חד"ש מפריע לו.

עם ד. התחדש הקשר לפני חודשיים, אחרי ששמונה שנים לא התראינו כמעט. התחילו לקרות דברים. ביום שני הוא בא לפה, דיברנו. סיפרתי לו על מסע ההסברה על סרבנות מצפון שעשיתי באנגליה בגיל 18. ואז דיברנו על עוד דברים ואז הוא שאל "אוף, טל, למה את כזו שמאלנית?" דיברנו עוד קצת. ואז הוא אמר שהוא הולך הביתה. בדלת הוא נישק אותי. והלך.
ומאז דממה.
והבוקר הוא שלח הודעה.
שהוא לא יכול להתגבר על זה, וכל פעם שהוא חושב על זה זה עושה לו רע. ניסיתי להבין, דיברתי אית קצת. הוא לא רוצה שום קשר איתי לעולם.

אחרי נ. בכיתי בהיסטריה. התקשרתי לאהוד ולא יכולתי לדבר בין היפחות. אחרי ג. בכיתי קצת, יותר מכעס ותסכול מאשר כל דבר אחר.
עכשיו אני לא יודעת מה אני מרגישה, נראה לי שכלום. משהו רדום.

כשהיינו בני 18, מישהו ממכתב השמיניסטים, אני כבר לא זוכרת בדיוק מי, אמר שלא יעזור כלום ובסוף סרבנים יהיו עם סרבנים כי אי אפשר אחרת, זה פער שאי אפשר לגשר עליו.
אני לא יודעת אם זה נכון.
הייתי עם אלדד הרבה זמן.
אבל זה לא היה במודעות. לא הייתי פעילה אז. ואני לא יודעת אם הייתי מסוגלת אם הפוליטיקה שלי היתה אז במקדימה של הראש שלי, אם הייתי מסוגלת לראות אותו מעבר לזה.
לכן כשד. אמר לי היום שאני לא יכולה להבין מה הוא מרגיש, אני לא בטוחה שהוא צודק.
ורענן אומר שהדעות שלי הן חלק ממי שאני. אם הוא לא יכול להיות איתי בגלל הדעות שלי, זה שאנחנו לא מתאימים, כי זה אני.
והוא צודק.

כשהייתי לפני שנה בבלעין, חזרתי בדכאון. לא בגלל הגדר ולא בגלל הסבל. לא רק. כי הבנתי פתאום שהחיילים האלה שיורים עליי גז מדמיע יכולים להיות אחים של חברים שלי. או חברים שלי במילואים. והם יורים עליי.
לא הייתי מסוגלת לדבר עם איציק שבועיים אחר כך.
איך אני מסוגלת להיות בקשר עם מישהו שירה על חברים שלי. שעלול, בהנתן הנסיבות, לירות עליי?
אולי אני כן מבינה את ד., מהצד ההפוך.

ואם כן, אז מה עכשיו?