חומות

ביום שישי הייתי עם המשפחה בירושלים ונסענו לטיול בעיר. אבא שלי גר בירושלים תקופה, בשנות השבעים, ורצה להראות לנו.
היינו בהמון שכונות שאני לא אזכור את שמן, שהיו פעם על קו התפר, שכונות עניות, שכונות שהיום יש בהן בעיקר חרדים.
וגם בשכונות שהוא לא גר בהן אף פעם, בשייח' ג'ראח ובא-תור.
ריחמתי על אמא שלי. היא היתה לחוצה נורא. אני חושבת שבאיזשהו מקום, ההוויה שלה, של השמאלנית האשכנזית הציונית, של ההגמוניה, פתאוםהיתה מאויימת לחלוטין. פתאום היא היתה מיעוט, לא הגמוני, בתוך הוויה שחורה הרבה יותר ממה שהיא רגילה. גם החרדים וגם הפלסטינים, שכונות שלמות שהן רק חרדים ופלסטינים, הכניסו אותה לחרדה נוראית.
ודווקא אני לא הייתי לחוצה. אולי אני כבר רגילה להיות מיעוט. לא יודעת. אבל מצאתי את עצמי מרחמת ומרגיעה את אמא שלי.
ראיתם פעם את החומה, נגיד מכביש 6?
היא ענקית.
היא נראית בפירוש ענקית.
חומה, יו נואו.
אבא שלי זכר שהיה כביש שחיבר בין א-תור וארמון הנציב, והתחלנו לנסוע בכיוון.
ופתאום הכביש נגמר.
והיתה החומה.

בדיוק מולנו. על הכביש

זה בכלל לא כמו שרואים אותה מכביש 6

זה מתנשא מעליך

ועושה עליך צל

כשאתה כל כך קרוב לחומה אתה לא יכול אפילו להרים את הראש מספיק אחורה כדי לראות את הקצה שלה.

ואיכשהו... אני מרגישה אותו הדבר עכשיו. עם הדברים שלי בתוך עצמי.

אני יודעת שהמחסום קיים

אני יודעת שהוא שם, ראיתי אותו

אבל עכשיו, לנסוע בכביש שאני חושבת שמוביל לאנשהו ופתאום הכביש נגמר בחומה הענקית הזאת...

זה מפחיד