היה לה שיער ארוך וחלק, חום כהה.
הייתי מסרקת אותה ועושה לה צמות וקוקיות במשך שעות, ולא היה לה אכפת. הם היו יושבים בסלון ומדברים שיחות של גדולים, ואני משחקת לה בשיער.
לפני כמה חודשים, היינו אצלם ועוד חברים היו בדרך עם הילדה שלהם, היא היתה אז בת חמש אני חושבת. מרתה התקשרה ושאלה אם להסתרק או שהילדה תוכל לראות אותה במצב טבעי.
הם אמרו לה שזה בסדר, ומרתה לא חבשה את הפאה.
סרגתי לה כובע בצבע בורדו, עם דוגמא של ינשופים. היא אספה ינשופים, ואיך שראיתי את הוראות הסריגה ידעתי שאסרוג לה אחד. הבאתי לה אותו לבית החולים אחרי אחד מהניתוחים שהיא עברה. אני לא יודעת איזה, היו כל כך הרבה.
היא שמחה כל כך.
ישבתי אצלה שעה בערך. כשהאחות באה להדק את החבישה היא שאלה אותי אם זה בסדר לעשות את זה מולי או שאני מעדיפה לצאת לכמה דקות.
לא יצאתי.
אני זוכרת את הבית שלהם בנשר, הרבה עץ, כסאות רחבים מרובעים, תבשיל בשר ברוטב עגבניות עם זיתים ירוקים, החדר של ניר עם מיקי מאוס ודונלד דאק על הקירות, אייל מתווכח איתי שחצאית הטול האדומה שמצאתי אצלם בארגז התחפושות היא לא חצאית של רקדנית אלא בכלל צווארון של ליצן.
אסור היה להם לקום מהשולחן לפני שהם סיימו את האוכל.
לינדו. היא קראה לכל אחד מהם לינדו.
והיום ישבתי וחשבתי על תלמידה שלי שמתקשה נורא. ילדה בכתה י' שלא מצליחה לקרוא ואני לא מצליחה להסביר לה את ההבדל בין בניין הפעיל ובניין התפעל. ופתאום חשבתי שאולי אתייעץ עם מרתה. ואז הבנתי שלא.
ביום חמישי ההורים שלי ביקרו אצלה בבוקר. בשלישי לקחתי משמרת לחמישי בבוקר חצי שעה לפני שאבא שלי אמר לי שהם נוסעים ושאל אם אני רוצה לבוא. לא ביטלתי את המשמרת, אבל גם לא יכלתי להשאר בה עד הסוף. בחמישי בערב עוד חשבתי שאולי אחרי העבודה אסע לת"א, אישן אצל דנה ואלך לאיכילוב בבוקר. אולי אפילו אוכל לקבל טרמפ מהאמנים, הם בטח תלאביבים.
באמצע ההופעה החלטתי שאני לא יכולה.
שאני לא יכולה לראות אותה ככה, נגמרת.
אני לא מצליחה לזכור אותה בלי השיער הארוך. אני זוכרת איך נראתה הקרחת, אבל לא ביחד עם הפנים שלה.
אני לא מצליחה לזכור אותה בלי השיער הארוך, החלק.
אני לא מצליחה לזכור את הפרוטזה או את כסא הגלגלים.
אני לא זוכרת אותה עצובה. גם לא לפני, אף פעם. אני זוכרת אותה מחייכת, צוחקת, שמחה, אני זוכרת אותה גם כועסת, אבל לא עצובה.
מחר בצהריים אסע להלוויה, ואולי אאמין אז שזהו.
מרתה, אני אוהבת אותך. ואני אתגעגע.
הייתי מסרקת אותה ועושה לה צמות וקוקיות במשך שעות, ולא היה לה אכפת. הם היו יושבים בסלון ומדברים שיחות של גדולים, ואני משחקת לה בשיער.
לפני כמה חודשים, היינו אצלם ועוד חברים היו בדרך עם הילדה שלהם, היא היתה אז בת חמש אני חושבת. מרתה התקשרה ושאלה אם להסתרק או שהילדה תוכל לראות אותה במצב טבעי.
הם אמרו לה שזה בסדר, ומרתה לא חבשה את הפאה.
סרגתי לה כובע בצבע בורדו, עם דוגמא של ינשופים. היא אספה ינשופים, ואיך שראיתי את הוראות הסריגה ידעתי שאסרוג לה אחד. הבאתי לה אותו לבית החולים אחרי אחד מהניתוחים שהיא עברה. אני לא יודעת איזה, היו כל כך הרבה.
היא שמחה כל כך.
ישבתי אצלה שעה בערך. כשהאחות באה להדק את החבישה היא שאלה אותי אם זה בסדר לעשות את זה מולי או שאני מעדיפה לצאת לכמה דקות.
לא יצאתי.
אני זוכרת את הבית שלהם בנשר, הרבה עץ, כסאות רחבים מרובעים, תבשיל בשר ברוטב עגבניות עם זיתים ירוקים, החדר של ניר עם מיקי מאוס ודונלד דאק על הקירות, אייל מתווכח איתי שחצאית הטול האדומה שמצאתי אצלם בארגז התחפושות היא לא חצאית של רקדנית אלא בכלל צווארון של ליצן.
אסור היה להם לקום מהשולחן לפני שהם סיימו את האוכל.
לינדו. היא קראה לכל אחד מהם לינדו.
והיום ישבתי וחשבתי על תלמידה שלי שמתקשה נורא. ילדה בכתה י' שלא מצליחה לקרוא ואני לא מצליחה להסביר לה את ההבדל בין בניין הפעיל ובניין התפעל. ופתאום חשבתי שאולי אתייעץ עם מרתה. ואז הבנתי שלא.
ביום חמישי ההורים שלי ביקרו אצלה בבוקר. בשלישי לקחתי משמרת לחמישי בבוקר חצי שעה לפני שאבא שלי אמר לי שהם נוסעים ושאל אם אני רוצה לבוא. לא ביטלתי את המשמרת, אבל גם לא יכלתי להשאר בה עד הסוף. בחמישי בערב עוד חשבתי שאולי אחרי העבודה אסע לת"א, אישן אצל דנה ואלך לאיכילוב בבוקר. אולי אפילו אוכל לקבל טרמפ מהאמנים, הם בטח תלאביבים.
באמצע ההופעה החלטתי שאני לא יכולה.
שאני לא יכולה לראות אותה ככה, נגמרת.
אני לא מצליחה לזכור אותה בלי השיער הארוך. אני זוכרת איך נראתה הקרחת, אבל לא ביחד עם הפנים שלה.
אני לא מצליחה לזכור אותה בלי השיער הארוך, החלק.
אני לא מצליחה לזכור את הפרוטזה או את כסא הגלגלים.
אני לא זוכרת אותה עצובה. גם לא לפני, אף פעם. אני זוכרת אותה מחייכת, צוחקת, שמחה, אני זוכרת אותה גם כועסת, אבל לא עצובה.
מחר בצהריים אסע להלוויה, ואולי אאמין אז שזהו.
מרתה, אני אוהבת אותך. ואני אתגעגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה