חזרתי מטיול של הכפר בהר מירון, וכואבים לי יותר שרירים ממה שידעתי שיש לי.
תמיד שנאתי טיולים שנתיים, ואהבתי ממש טיולים על המשפחה.
היינו מטיילים הרבה, כמעט כל סוף שבוע, בכל הצפון ובהרבה משאר הארץ. כמעט תמיד עם דני ומרתה, לפעמים עם עוד חברים.
טיולים שנתיים שנאתי כי הייתי חייבת לצאת אליהם, וכי הם לא היו עם אנשים שבחרתי להיות איתם, וכי תמיד הרגשתי שמנה ועצלה, אדומה ומזיעה ומתנשפת.
זה לא היה טיול שנתי.
זו מסגרת שבחרתי בה, ושהאנשים בה, ברובם, הם אנשים שאני מסוגלת לבלות איתם פרקי זמן (בניגוד לרוב האנשים שהיו ברוב הכיתות שהייתי בהן), ובחלקם אפילו אנשים שאני מאוד מאוד נהנית להיות איתם.
היה קל. ואח"כ היה פחות קל, והייתי אדומה ומזיעה ומתנשפת.
שנאתי את זה
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.
אלה היו טיולים שעשיתי עם המשפחה, עם דני ומרתה וניר ואייל ונדב. זכרתי אותם
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.
ואז היתה גולגולת של פרה.
עם הדפקה שלי, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של העולם, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של אנשים אחרים שדפקו אותי, כשהיא באה לבד, אני כבר יכולה להתמודד.
אבל כששלושתן באות ביחד, באותו פרק זמן של חמש דקות פתאום ביחד
זה היה יותר מדי.
את סוף המסלול רצתי בעליה, בלי אוויר ובוכה.
רק כשהגעתי הביתה וישבתי הרגשתי כמה כולי כואבת.
הגב והרגליים והסרעפת והבטן ובפנוכו עמום כזה שאין לו שם
עכשיו זה הזמן לשכב על הגב, להרים את הרגליים לכיוון החזה ולנוע מצד לצד.
להתכרבל ולעסות לעצמי את הכאב עד שהוא ייחלש.
אולי אז אוכל להרשות למישהו אחר לגעת ולנסות לעזור.
תמיד שנאתי טיולים שנתיים, ואהבתי ממש טיולים על המשפחה.
היינו מטיילים הרבה, כמעט כל סוף שבוע, בכל הצפון ובהרבה משאר הארץ. כמעט תמיד עם דני ומרתה, לפעמים עם עוד חברים.
טיולים שנתיים שנאתי כי הייתי חייבת לצאת אליהם, וכי הם לא היו עם אנשים שבחרתי להיות איתם, וכי תמיד הרגשתי שמנה ועצלה, אדומה ומזיעה ומתנשפת.
זה לא היה טיול שנתי.
זו מסגרת שבחרתי בה, ושהאנשים בה, ברובם, הם אנשים שאני מסוגלת לבלות איתם פרקי זמן (בניגוד לרוב האנשים שהיו ברוב הכיתות שהייתי בהן), ובחלקם אפילו אנשים שאני מאוד מאוד נהנית להיות איתם.
היה קל. ואח"כ היה פחות קל, והייתי אדומה ומזיעה ומתנשפת.
שנאתי את זה
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.
אלה היו טיולים שעשיתי עם המשפחה, עם דני ומרתה וניר ואייל ונדב. זכרתי אותם
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.
ואז היתה גולגולת של פרה.
עם הדפקה שלי, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של העולם, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של אנשים אחרים שדפקו אותי, כשהיא באה לבד, אני כבר יכולה להתמודד.
אבל כששלושתן באות ביחד, באותו פרק זמן של חמש דקות פתאום ביחד
זה היה יותר מדי.
את סוף המסלול רצתי בעליה, בלי אוויר ובוכה.
רק כשהגעתי הביתה וישבתי הרגשתי כמה כולי כואבת.
הגב והרגליים והסרעפת והבטן ובפנוכו עמום כזה שאין לו שם
עכשיו זה הזמן לשכב על הגב, להרים את הרגליים לכיוון החזה ולנוע מצד לצד.
להתכרבל ולעסות לעצמי את הכאב עד שהוא ייחלש.
אולי אז אוכל להרשות למישהו אחר לגעת ולנסות לעזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה