אוקטובר, אוקטובר

באוקטובר 2000 היינו, ההורים, סער ואני, בהולנד.
ראינו בטעות חדשות ואני חושבת שהבנו שאנחנו לא חוזרים לארץ שממנה יצאנו.
חזרנו, אני לתיכון, לכתה י"א, ובמשך כמה זמן הדברים עדיין היו רחוקים. לפחות ככה הרגשתי. המשכנו לעשות קניות בואדי. ובחיפה עוד לא היו פיגועים.
אבל אז כבר הבנתי שאני לצבא לא מתגייסת.
ואז התחילו הפיגועים גם בחיפה. הראשון היה בחליסה. זה היה כל כך מוזר. מצד אחד היה פיגוע אצלנו, בחיפה. מצד שני אף אחד שאני מכירה לא הכיר אף אחד שהיה בסביבה.
ואז הגיע הפיגוע במצה. ושם כבר הכרנו. הכרנו טוב.
במצה נהרגו עופר, שהיה בשכבה שלי כל החטיבה והתיכון, ועדי, שהיתה איתי בכתה מ-י' עד אמצע י"א.

ועכשיו, עוד שנייה, אוקטובר.
ויש שוב ריח של אינתיפאדה באוויר.
אתמול אשרף נפצע מאש חיה בבלעין. אני לא באמת מכירה את אשרף, אבל ישבנו יחד על המרפסת של וואג'י בבלעין לפני פחות מחודש. הוא ניסה להסביר איך הקטאייף (בחיפה אומרים אטאייף, זה קצת הצחיק אותי) ממש ממש לא טעים עד שנגמר הצום. אבל שברגע שמותר לאכול - יש לו טעם גן עדן והוא מוריד 20-30 בערב.
אז אני לא באמת מכירה את אשרף, ובכל זאת. זה מבהיל יותר כשזה לא רק שם.
ובסילוואן ועיסאוויה נושמים רק גז מדמיע כבר מיום רביעי, ואתמול מת שם תינוק.
ואני מרגישה את כל הזעם העצור הזה בתוכי ולא יודעת לאן לקחת אותו.
וכל זה, שבוע אחרי שהרגשתי כל כך בבית בג'נין.

המשך.

הפסקת חשמל בקפה. הראוטר לא עובד אז אני לא יכולה לעשות את ההפסקה מהתרגום המעיק בשיטוט ברחבי האינטרנט. אז אולי לכתוב.

לכתוב על החושך, שמזכיר את ההבהוב הקל של המנורות בבית שהייתי בו בג'נין. גם בסלון של ג'ול וגם במרפסת של נביל, פעם בדקה בערך המנורה כבה לשבריר שניה ונדלקת שוב, וכולם מתעלמים.

אני לא יודעת למה זה. לא שאלתי. אולי רשת החשמל לא יציבה, אולי בכלל אין רשת חשמל ויש גנרטור שעושה לעצמו מדי פעם ריסטארט. אין לי מושג.

או המים. המים יכולים להגמר בכל רגע. באמצע המקלחת או צחצוח השיניים. הזרם גם ככה חלש מאוד. והמים פתאום יוצאים מהברז רותחים. אין צנרת. המים מגיעים ממיכל שחור ענק על הגג. ממלאים אותו פעם בכמה זמן. והמים יקרים, פי שניים וחצי או שלושה מאשר בתוך ישראל, סוניה אמרה.

אז המים יכולים פשוט להגמר.

וצריך לשים לב לפני שאני יוצאת מהבית. שהמחשוף לא עמוק מדי, שהשרוולים לא קצרים מדי, שאין רווח בין החולצה למכנסיים הארוכים.

אבל לא אלה הדברים שהיממו אותי כל כך בביקור שלי. לא ההבדלים. לא הרחובות הצרים, לא השפה, לא המחירים המצחיקים, שני בקבוקים קטנים של מים מינרליים בארבעה שקלים. אולי לאלה ציפיתי, הנחתי שכך יהיה.

ובכל זאת ביליתי את רוב הביקור שלי בשתיקה. בספיגה.

אני מנסה להבין מה הרגשתי. אני מדברת עם חברים, כאלה שהיו שם וכאלה שלא, ומנסה, כמו שאמרתי להם, לדוג את המחשבות שלי מתוך הבריכה שבה הן צפות. אבל המחשבות הן יותר השתקפויות של עננים על המים מאשר גושי צמר גפן של ממש, וגם גושי צמר גפן הרי כל כך קשה לתפוס כשהם עפים ברוח, או להגדיר את הצורה שלהם.

בשיחה עם מתן התחלתי לחשוב שאולי זה ההלם ממה שלא היה שונה. ממה שבכל זאת, עם כל הסמולנות ויופי הנפש, גדלתי לחשוב שיהיה שם. הערבי המפחיד עם הסכין בין השיניים, או האם-16, או חגורת הנפץ, לא היה שם. המבוקש משחק עם הילדה שלו ומדגדג אותה עד שהיא כבר לא מצליחה להגיד לו להפסיק והלוחם לשעבר בגדודי אל אקצה הוא בחור בגילי שהצבא הרג את אחותו, והוא יושב מולי ושותה פאנטה ואומר לי שהאינתיפאדה החזירה את החברה הפלסטינית מאתיים שנה אחורה, ואומר אינשאללה כשאני אומרת לו שהילדים שלי ישחקו עם הילדים שלו.

אינשאללה, הוא אומר, אבל אנחנו לא יכולים לדעת, כי אולי הילדים שלי ילכו להיות לוחמים והילדים שלך ילכו לצבא הישראלי.

וסוניה אומרת, אם הילדים ההיפותטיים שלך והילדים ההיפותטיים שלו ישחקו ביחד מגיל אפס, כמו שסוסו וחמודי משחקים, הם לא. הם לא ילכו להיות לוחמים והם לא ילכו לצבא.

ואני

אני אומרת אינשאללה.

עכשיו, כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי, זה נראה לי חוטא כל כך בנאיביות אופטימית, היפית.

ביטלו למוסטפה את אישור הכניסה לישראל, ואני לא אראה אותו ביום רביעי בחיפה, ויותר חשוב מזה, הוא לא יגיע לשגרירות לקבל ויזה לארה"ב ואולי לא יגיע למסיבת השקת ההפקה של הסרט שהוא חלק מהצוות שלו.

זה לא פוסט של פרחים ופרפרים ואם רק נראה זה את זה כבני אדם אז הכל יהיה בסדר. יש כיבוש. אסור היה לי לנסוע לג'נין ואסור יהיה לי גם בפעמים הבאות שאסע לשם. מוסטפה לא יבוא לבקר אותי פה, ורביע בטח לא.

חצי מהאנשים שפגשתי בביקור שלי שם לא ישנים בלילות, ליטרלי, הולכים לישון בשבע בבוקר, מפחד שהצבא יבוא לקחת אותם. חלק מהילדים שפגשתי עדיין מרטיבים.

יהיו עוד הרבה פוסטים בנושא הזה, אני מאמינה, ומקווה, ועוד אחרי הביקורים הבאים שלי שם. זה ענק, אני לא רואה את הגדה של הבריכה הזו שאני שוחה בה בנסיון לתפוס את השתקפויות העננים, ולא מגיעה לקרקעית.

זו עוד השתקפות אחת, של צד אחד, של פינה אחת של ענן אחד, שחלף לידי.

מחשבות ראשוניות מול הנוף

נכתב בשישי אחה"צ ומובא כפי שנכתב. ייקח לי עוד זמן לעבד את סוף השבוע הזה בצורה פחות אמורפית.

יושבת על גדר, על גבעה
ומתחתיי
מחנה הפליטים, והעיר ג'נין, ואחריה שדות, וכפרים, ושדות.
בלילה המחסומים מהבהבים באדום
אבל עכשיו
אי אפשר לראות
איפה פלסטין נגמרת ומתחילה ישראל.
וכפרים, ועפולה, ועל ההר-נצרת.
ובצד שמאל הכרמל, באובך.
מפה רואים רק את הצד השחור של ההר, שביום הוא ירוק כהה.
ואני יודעת שלמטה, איפה שההרים מסתירים, קיבוץ יגור.
וקצת אורות על ראש ההר.
נווה שאנן, או גולדה, או נשר.
העמק פורש שדותיו מולי וזה מרגיש כל כך בבית שאני צריכה להזכיר לעצמי שזה לא אותו עמק ולא אותם שדות.
ואני נורא מתרגשת ונורא עצובה בו זמנית.
אני רוצה לבוא לבקר פה הרבה, באותה תדירות שאני מבקרת בת"א או בירושלים.
אני רוצה לקחת את האוטו של אמא שלי ולנסוע, ארבעים דקות, זה הכל, לראות הצגה בתאטרון, או לשתות קפה עם חברים.
כל כך שקט.
יהודים היו בונים פה צימר, על ההר הזה, מול הנוף והשקיעה.
ולאט לאט, השמש מתכנסת בשמיכת העננים שלה מעל ההר והכל הולך ונהיה תכלת.
הגלבוע מולי הולך ונעלם, את הכרמל כמעט כבר לא רואים.
עוד מעט יהיה חושך ושוב יהיו אורות אדומים מהבהבים שיבהירו איפה עובר הקו.
מי נמצא איפה.
אנחנו כאן והם שם.
רק שכבר לא ברור לי מי אני, ואיפה.

היה סוף שבוע עמוס מאוד. אתמול זיינב כל הזמן שאלה את סוניה למה אני לא מדברת. אמרנו לה שזו הפעם הראשונה שלי בפלסטין, ואני עדיין בשלב של לספוג הכל.
בהמשך לשיחה שלי עם אלדד מוקדם יותר השבוע, הביקור הזה היה חזק. השבוע הזה היה עמוס בחשיבה רגשית - פוליטית, בחפירה בתחושות בטן לגבי המצב.
היו מעט מדי שיחות. אינשאללה יהיו עוד.
בינתיים אני מעבדת.

יום שהתחיל רע ונגמר טוב

יום שהתחיל בשעה מופרכת לכל הדעות ובבכי לרענן בטלפון,
נגמר בשעתיים בבית קפה עם מור, כולל חיבוק חזק בסוף
ובזה ובזה.
יופי.

והפעם, דווקא כן קצת פוליטיקה.

אני עייפה כבר מילדים מתנשאים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם.
אני עייפה מאנשים שמרוב שהם בטוחים שהם רדיקאליים הם מנתצים כל אפשרות ליחסים אנושיים תקינים.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם לא נעצרים וחוטפים מכות אז זה לא אקטיביזם.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם אני אוכלת באותו חדר עם אנשים שאוכלים בשר או חלב או ביצים אז אני לא זב"חניקית מספיק. שלא לדבר על זה שאני רק צמחונית.
אני עייפה מאנשים שלא החליפו יותר מחמש מילים עם פלסטיני בחייהם אבל בטוחים שהם יותר טובים ממני כי אני לא מגיעה לכל ההפגנות.
אני עייפה מאנשים שמתנשאים מעליי שאני לא אקטיביסטית מספיק כי אני גרה רחוק ועובדת בימי שישי.
אז איך זה שאני לא רואה אותך בהפגנות נגד הגדר אף פעם?
אני לא יודעת, אולי בגלל שאני מממנת לעצמי את הלימודים דרך מלגה שדורשת ממני שעות, ואת שכר הדירה והחשבונות דרך שתי עבודות עם תלוש ועוד חלטורות?
אולי בגלל שרק הנסיעה להסעה להפגנה עולה לי 40 שקל לכל כיוון, במקרה הטוב שההסעה יוצאת מת"א ולא מירושלים,שלא לדבר על זה שזה מוחק לי לא רק את אותו היום מבחינת עבודה, אלא גם את משמרת הערב של יום לפני ומשמרת הבוקר של יום אחרי?
אני עייפה מאנשים שהסובלנות שלהם לכל מי שטיפה אחר נגמרת בשנייה שעוברים את הקו הירוק. פנימה, זאת אומרת. הפלסטינים ששם מדוכאים. הם קרבנות. אבל פה, אם אפשר, ממש עדיף שהם לא יסתובבו לידי, עם זה שיש להם טעם משלהם, החלטות שונות משלי, דעות, אלוהים ישמור, שהם מעיזים להביע.
שיגידו תודה שאני שמאלנית.
אני עייפה מאנשים שלוקחים את הרדיקאליות שלהם כל כך ברצינות שכל חיוך בליווי ליטוף על הכתף הוא הטרדה מינית.
עייפה כל כך.
יש לי כל כך הרבה להגיד. ואני לא אגיד להם, לא בפנים.
כשתשבו כל יום בבית הקפה השכונתי שלכם עם פלסטינים ותדברו איתם על איך עבר עליהם היום שלהם, ועל איך עבר שלכם, פשוט ככה, בעבודה, על הלימודים, על הדכאון שלכם, ולא רק על עוולות הכיבוש, תדברו איתי על קיום משותף.
כשתצאו מהכיס של אמא ואבא שלכם שמשלמים לכם שכר דירה וחשבונות ונסיעותומחיה ובילויים ותעבדו כדי להחזיק את עצמכם מעל המים עם הלוואה מהבנק תדברו איתי על להגיע פעמיים בשבוע להפגנה של שעתיים, כשהנסיעה לכל כיוון לוקחת שלוש שעות במקרה הטוב.
כשכל השכבה שלכם בתיכון, או כל השנה שלכם באוניברסיטה, או כל האנשים שעובדים אתכם, יפסיקו לדבר אתכם בגלל הדעות שלכם, תדברו איתי על להיות מחוץ לקונצנזוס.
כשמישהו שאתם מכירים (מכירים באמת, לא מישהו שראיתם פעם) ימות בפיגוע, או במלחמה, מטיל שנפל לו על הבית, או כשאתם תבלו חצי יום בלהרגיע את אמא שלכם כי הייתם על האוטובוס אבל ירדתם ממנו שתי תחנות לפני שהוא התפוצץ, או כשאתם תבלו חצי יום בלנסות להשיג את אבא שלכם שהיה אמור להיות באיזור של איפה שכרגע היה פיגוע, תדברו איתי על לחצות את הקווים.
כשמישהו ייקח את היד שלכן בזמן שהוא מדבר איתכן באוטובוס ויניח אותה על הזין שלו מעל המכנסיים, וכשאתן מזיזות אותה, יתפוס ויחזיר אותה לשם, תדברו איתי על הטרדה מינית.

כן. אני שמאלנית גרועה. אף פעם לא נעצרתי בהפגנה. חטפתי מכות מכוחות הבטחון רק פעם אחת. אני לא מגיעה להפגנה כל שבוע.
כן, אני פמיניסטית גרועה. לא כל פעם שגבר נוגע בי אני מרגישה שהוא הטריד אותי מינית. לא כל פעם שאני רואה גבר נוגע בבחורה אני צועקת שהוא הטריד אותה מינית.
אני עייפה.

ומה עכשיו?

אחרי כל האופטימיות, שוב לא התעוררתי אתמול ללימודים. יצאתי בפאניקה למרות שכבר הייתי באיחור, עליתי על מונית שירות, פתחתי את הארנק וגיליתי שהשטר של 50 שקל שהיה לי בו פשוט התאדה. מזל שאוסאמה היה על המונית ושילם עליי.
יום רע.
אחר כך היתה הפגישה עם הפסיכולוגית הממיינת של מרכז ברמן. הייתי צריכה לספר הכל מהכל, מאז הגן ועד עכשיו, כולל הכל.
זה מצחיק שעלו לי דמעות רק כשדיברתי על כמה עמוק לתוך הדיכאון שלי אני נכנסת עם ההורים שלי.
את כל השאר אני כבר כל כך מורגלת לספר ולנתח, שהדמעות כבר לא מתרגשות.
והיום דפנה מצאה את השטר במרפסת, מתחת לפוטון. מה הוא עשה שם, רק אלוהים יודעת.
היום קמתי כמעט בזמן, והגעתי כמעט בזמן, אבל הקורס לא היה בחדר שהיה כתוב שבו הוא יהיה. אין לי מושג איפה הוא כן.

אבל קמתי, ואני באוניברסיטה.
גם זו התחלה.

דפנה אומרת שיהיה טוב. ממש מעכשיו. אני נורא רוצה להאמין לה.

היום לימודים. מחר עבודה.
שבת שייח ג'ראח.
מצחיק, כשפתחתי את הבלוג כתבתי שבטח תהיה פה הרבה פוליטיקה, ואולי מדי פעם החיים שלי יתגנבו פנימה. בינתיים רק הדפקות שלי מוצגות פה לראווה, ועוד לא הספקתי לכתוב דבר אחד הראוי לפרסום בפייסבוק של אף אחד
(דיסקליימר: אני למען האמת ממש לא מעוניינת להיות מפורסמת בפייסבוק של אף אחד. בחרתי למי לתת את הכתובת של הבלוג לפי מי שאני מסוגלת להתמודד עם המחשבה שידע עליי דברים).
אני מאמינה שבקרוב, אולי באמת מתישהו סביב שבת, יהיה פה פוסט יותר פוליטי. בינתיים אני מפנה לפוסט בבלוג "לא למות טיפש" ולאחד נוסף אצל תום.

אבל בואו לשייח ג'ראח. יהיה קטעים.