הצפירה תפסה את איתן ואותי בדרך מהאוטובוס לבניין הרב-תכליתי. כשירדנו מהאוטובוס שאלתי אותו אם הוא זוכר אם הצפירה בעשר או באחת-עשרה, והוא לא זכר, אבל אמר שנגלה עוד דקה.אני מכירה את איתן מהכפר, הוא נחמד ומחייך ויוצא לנו להחליף כמה משפטי שיחה בפעמים שאנחנו נפגשים, אבל לא יותר מזה. אין לי אותו בזכרון של הפלאפון.
ואז התחילה הצפירה ושנינו נעמדנו באמצע השביל.
הרגע הזה, שבו שנינו עומדים ושותקים, נראה לי פתאום מאוד אישי.
יש את השלב שאחרי התיכון, שבו העמידה בצפירה היא כבר לא משהו קולקטיבי, פשוט כי כבר פחות קיים קולקטיב, והופכת להיות משהו שלפעמים הוא מקרי - אם הצפירה תופסת אותי באמצע יום עבודה או ברחוב או באוטובוס, או משהו אינטימי, שקורה עם אדם שאיתו בחרתי להיות, גם אם לא באותו רגע ספציפי מתוך מחשבה על רגע הצפירה, אלא פשוט כי זה האדם איתו בחרתי לבלות את מרבית זמני.
לפני חודש בערך היה ניסוי צופרים בחיפה. גם סוג של צפירה. הייתי בחדר שלי ותכננתי לנוח, ופתאום אזעקה. רצתי החוצה מהחדר למסדרון, קראתי לדפנה, וברגע הזה, של האזעקה העולה והיורדת וכל הזכרונות מלפני שלוש וחצי שנים, הרשיתי לעצמי להיות היסטרית לגמרי, לכעוס, לשאול למה לעזאזל הם עושים את זה, ולמה זה טוב. וטוב שדפנה היתה שם.
בזמן הצפירה היום חשבתי על האינטימיות הזו שבלעמוד ביחד בצפירה. וחשבתי על האינטימיות שבלא לעמוד ביחד בצפירה.
ביום הזכרון בשנה שעברה הייתי בבית של ההורים. אמא שלי היתה בעבודה וסער בבית הספר, ואבא שלי ואני הכנו אוכל. אני זוכרת שהצפירה התחילה, ושנינו, באינסטינקט, קפאנו. ואז אבא שלי ערבב את מה שהיה במחבת. ואני הלכתי להביא את הפלפל מהארון.
שנינו שתקנו, אבל ידענו שאם לא היינו רק שנינו, שאם אמא שלי או סער היו שם, היינו עומדים.
לא דיברנו על זה. לא באותו יום ולא בכלל.
אבל משהו ברגע ההוא, שבו שנינו ביחד לא עמדנו בצפירה, היה אינטימי.
ואז התחילה הצפירה ושנינו נעמדנו באמצע השביל.
הרגע הזה, שבו שנינו עומדים ושותקים, נראה לי פתאום מאוד אישי.
יש את השלב שאחרי התיכון, שבו העמידה בצפירה היא כבר לא משהו קולקטיבי, פשוט כי כבר פחות קיים קולקטיב, והופכת להיות משהו שלפעמים הוא מקרי - אם הצפירה תופסת אותי באמצע יום עבודה או ברחוב או באוטובוס, או משהו אינטימי, שקורה עם אדם שאיתו בחרתי להיות, גם אם לא באותו רגע ספציפי מתוך מחשבה על רגע הצפירה, אלא פשוט כי זה האדם איתו בחרתי לבלות את מרבית זמני.
לפני חודש בערך היה ניסוי צופרים בחיפה. גם סוג של צפירה. הייתי בחדר שלי ותכננתי לנוח, ופתאום אזעקה. רצתי החוצה מהחדר למסדרון, קראתי לדפנה, וברגע הזה, של האזעקה העולה והיורדת וכל הזכרונות מלפני שלוש וחצי שנים, הרשיתי לעצמי להיות היסטרית לגמרי, לכעוס, לשאול למה לעזאזל הם עושים את זה, ולמה זה טוב. וטוב שדפנה היתה שם.
בזמן הצפירה היום חשבתי על האינטימיות הזו שבלעמוד ביחד בצפירה. וחשבתי על האינטימיות שבלא לעמוד ביחד בצפירה.
ביום הזכרון בשנה שעברה הייתי בבית של ההורים. אמא שלי היתה בעבודה וסער בבית הספר, ואבא שלי ואני הכנו אוכל. אני זוכרת שהצפירה התחילה, ושנינו, באינסטינקט, קפאנו. ואז אבא שלי ערבב את מה שהיה במחבת. ואני הלכתי להביא את הפלפל מהארון.
שנינו שתקנו, אבל ידענו שאם לא היינו רק שנינו, שאם אמא שלי או סער היו שם, היינו עומדים.
לא דיברנו על זה. לא באותו יום ולא בכלל.
אבל משהו ברגע ההוא, שבו שנינו ביחד לא עמדנו בצפירה, היה אינטימי.
חשבתי היום לעלות למגדל לצפירה. אבל בסוף לא עשיתי את זה, אבל רציתי להיות בחוץ, ליד קפה דשא. חשבתי אולי לעמוד ככה מול הנוף, אבל גם את זה לא עשיתי.
השבמחקבסוף סתם עמדתי בדשא. בהתחלה הסתכלתי מסביב והיה לי מוזר שוב שיש אנשים שלא עומדים. פשוט ממשיכים ללכת או לדבר.
ואז עצמתי עיניים. חשבתי על סבתא שלי. חשבתי על כל הסיפורים והסרטים ששמעתי וראיתי וזה כבר לא היה משנה בכלל איפה אני נמצאת.
פעם היה לי מוזר לעמוד בצפירה "סתם" לא בטקס. אבל עכשיו אני דוקא אוהבת לראות איך כל העולם עוצר פצאום, וגם איך פתאום הוא חוזר לחיות.