אני מנסה, בימים האחרונים, להבין מה דעתי על מה שקורה סביבי.
מסתבר שד. היה יריית הפתיחה לאוסף אירועים שמתקשרים לי זה לזה באופן הדוק, אולי מתוך פראנויה.
זה המשיך עם השיר של עמיר בניון,
ואחריו עם הנוסח של תפילת היזכור ש"אם תרצו" חילקו בבתי הכנסת,
וביום העצמאות, בדרך חזרה מעל האש המוני, עוד אירוע, שכתבתי עליו גם בפייסבוק:
כביש החוף צפונה, איזור נתניה, שש וחצי בערב
תמונה 1: פקק תנועה בגלל תאונה, ניידות משטרה נוסעות על השוליים, כל המכוניות עומדות במקום.
מכונית אחת ובה ארבע נשים. אחת מהן מנופפת מהחלון דגל (מהסוג הקטן, שתולים על מכוניות) של פלסטין.
כל הטורים מתקדמים קצת, חוץ מהטור שלה. מכונית אחת, בערך שתי מכוניות לפניה, עומדת ולא זזה. המכוניות שביניהן עוקפות עד שאין ביניהן מכוניות. מהמושב האחורי של המכונית הקדמית יוצא גבר והולך בכעס למכונית שמאחוריו. צועק. "לכי לפלסטין!". הנהגת במכונית עוקפת ומשתלבת לפני המכונית שהוא היה בה. הוא חוזר למקומו.
תמונה 2: הפקק שוב עומד. הבחור מהתמונה הקודמת יוצא שוב, הולך לנתיב השמאלי ביותר ומתקדם קצת, ואז מתגנב ימינה לכיוון המכונית של הפלסטיניות. מגיע עד אליה ומנסה לחטוף את הדגל. היא מספיקה להכניס אותו למכונית לפני שהוא תופס אותו, הוא נעמד ומתחיל שוב לצעוק. יוצאים מהמכונית שבה הוא היה עוד גבר ושתי נשים, לכל אחת מהן דגל ישראל (שוב, קטן, ששמים בחלון של האוטו) ומתקדמים קדימה, צועקים, מקללים. מעוד מכוניות יוצאים עוד אנשים ומתקרבים. הנהג של המכונית שנשאר עכשיו לבד מסתכל עלינו, נתיב אחד שמאלה, וקולט את המבטים המבוהלים שלנו. צועק לנו "אתם איתה?!", יוצא מהמכונית ומתקדם גם הוא לכיוון המכונית של הפלסטיניות.
כרגע יש סביב המכונית שלהן חמישה- עשר או עשרים גברים ושתי נשים, כולם צועקים עליהן ועל גבר אחד שעומד שם גם וכנראה מנסה להגן עליהן. יש שם כמה אנשים עם דגלי ישראל קטנים ביד, שהם לקחו מהמכונית שלהם. אנשים מסביב צופרים וצועקים "כל הכבוד!"
אני רוצה לצאת החוצה ומפחדת
הפקק משתחרר
כולם חוזרים למכוניות שלהם
עוברים על פני תאונה מחרידה שגרמה לכל הפקק הזה
ממשיכים צפונה.
אולי אין קשר בין האירועים. אולי אני מקשרת הכל במוח שלי. אבל משהו פה מתחיל לדחוק אותי החוצה.
מעניין, קראתי השבוע את המניפסט של השמאל הלאומי, של שמואל הספרי ואלדד יניב. הם כותבים שם שמי שמחזיק באזרחות כפולה הוא לא שמאלני אמיתי, כי הוא חי על המזוודות ומחכה לברוח מפה ברגע שיהיה גרוע מדי. דיברנו על זה, דפנה ואני, ששתינו תופסות את רעיון האזרחות הנוספת (שלה כבר יש, ולי עדיין לא) כביטוח לרגע שבו המדינה תזרוק אותנו מתוכה.
ומרגיש כאילו הרגע הזה הולך ומתקרב.
וזה מפחיד.
זה מפחיד אותי, טל, הקטנה והמפונקת, שרואה איך היא פחות ופחות לגיטימית, ואיך היא יותר ויותר מפחדת להגיד מה היא חושבת, ואיך כל מה שנוח לי פה - השפה שלי, העיר שלי שאני אוהבת, החברים שלי, עלול להיות בלתי נגיש לי מתישהו. ומותר להגיד גם את זה.
כן. מפחיד אותי שהחברה שלי מתדרדרת. מפחיד אותי שהדמוקרטיה פה בסימן שאלה ענק. מפחיד אותי שנעשים בשמי מעשים נוראיים. אבל גם מפחיד אותי ברמה האישית, הקטנה.
בינתיים אני פה. ולא סותמת את הפה.
מסתבר שד. היה יריית הפתיחה לאוסף אירועים שמתקשרים לי זה לזה באופן הדוק, אולי מתוך פראנויה.
זה המשיך עם השיר של עמיר בניון,
ואחריו עם הנוסח של תפילת היזכור ש"אם תרצו" חילקו בבתי הכנסת,
וביום העצמאות, בדרך חזרה מעל האש המוני, עוד אירוע, שכתבתי עליו גם בפייסבוק:
כביש החוף צפונה, איזור נתניה, שש וחצי בערב
תמונה 1: פקק תנועה בגלל תאונה, ניידות משטרה נוסעות על השוליים, כל המכוניות עומדות במקום.
מכונית אחת ובה ארבע נשים. אחת מהן מנופפת מהחלון דגל (מהסוג הקטן, שתולים על מכוניות) של פלסטין.
כל הטורים מתקדמים קצת, חוץ מהטור שלה. מכונית אחת, בערך שתי מכוניות לפניה, עומדת ולא זזה. המכוניות שביניהן עוקפות עד שאין ביניהן מכוניות. מהמושב האחורי של המכונית הקדמית יוצא גבר והולך בכעס למכונית שמאחוריו. צועק. "לכי לפלסטין!". הנהגת במכונית עוקפת ומשתלבת לפני המכונית שהוא היה בה. הוא חוזר למקומו.
תמונה 2: הפקק שוב עומד. הבחור מהתמונה הקודמת יוצא שוב, הולך לנתיב השמאלי ביותר ומתקדם קצת, ואז מתגנב ימינה לכיוון המכונית של הפלסטיניות. מגיע עד אליה ומנסה לחטוף את הדגל. היא מספיקה להכניס אותו למכונית לפני שהוא תופס אותו, הוא נעמד ומתחיל שוב לצעוק. יוצאים מהמכונית שבה הוא היה עוד גבר ושתי נשים, לכל אחת מהן דגל ישראל (שוב, קטן, ששמים בחלון של האוטו) ומתקדמים קדימה, צועקים, מקללים. מעוד מכוניות יוצאים עוד אנשים ומתקרבים. הנהג של המכונית שנשאר עכשיו לבד מסתכל עלינו, נתיב אחד שמאלה, וקולט את המבטים המבוהלים שלנו. צועק לנו "אתם איתה?!", יוצא מהמכונית ומתקדם גם הוא לכיוון המכונית של הפלסטיניות.
כרגע יש סביב המכונית שלהן חמישה- עשר או עשרים גברים ושתי נשים, כולם צועקים עליהן ועל גבר אחד שעומד שם גם וכנראה מנסה להגן עליהן. יש שם כמה אנשים עם דגלי ישראל קטנים ביד, שהם לקחו מהמכונית שלהם. אנשים מסביב צופרים וצועקים "כל הכבוד!"
אני רוצה לצאת החוצה ומפחדת
הפקק משתחרר
כולם חוזרים למכוניות שלהם
עוברים על פני תאונה מחרידה שגרמה לכל הפקק הזה
ממשיכים צפונה.
אולי אין קשר בין האירועים. אולי אני מקשרת הכל במוח שלי. אבל משהו פה מתחיל לדחוק אותי החוצה.
מעניין, קראתי השבוע את המניפסט של השמאל הלאומי, של שמואל הספרי ואלדד יניב. הם כותבים שם שמי שמחזיק באזרחות כפולה הוא לא שמאלני אמיתי, כי הוא חי על המזוודות ומחכה לברוח מפה ברגע שיהיה גרוע מדי. דיברנו על זה, דפנה ואני, ששתינו תופסות את רעיון האזרחות הנוספת (שלה כבר יש, ולי עדיין לא) כביטוח לרגע שבו המדינה תזרוק אותנו מתוכה.
ומרגיש כאילו הרגע הזה הולך ומתקרב.
וזה מפחיד.
זה מפחיד אותי, טל, הקטנה והמפונקת, שרואה איך היא פחות ופחות לגיטימית, ואיך היא יותר ויותר מפחדת להגיד מה היא חושבת, ואיך כל מה שנוח לי פה - השפה שלי, העיר שלי שאני אוהבת, החברים שלי, עלול להיות בלתי נגיש לי מתישהו. ומותר להגיד גם את זה.
כן. מפחיד אותי שהחברה שלי מתדרדרת. מפחיד אותי שהדמוקרטיה פה בסימן שאלה ענק. מפחיד אותי שנעשים בשמי מעשים נוראיים. אבל גם מפחיד אותי ברמה האישית, הקטנה.
בינתיים אני פה. ולא סותמת את הפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה