המשך.

הפסקת חשמל בקפה. הראוטר לא עובד אז אני לא יכולה לעשות את ההפסקה מהתרגום המעיק בשיטוט ברחבי האינטרנט. אז אולי לכתוב.

לכתוב על החושך, שמזכיר את ההבהוב הקל של המנורות בבית שהייתי בו בג'נין. גם בסלון של ג'ול וגם במרפסת של נביל, פעם בדקה בערך המנורה כבה לשבריר שניה ונדלקת שוב, וכולם מתעלמים.

אני לא יודעת למה זה. לא שאלתי. אולי רשת החשמל לא יציבה, אולי בכלל אין רשת חשמל ויש גנרטור שעושה לעצמו מדי פעם ריסטארט. אין לי מושג.

או המים. המים יכולים להגמר בכל רגע. באמצע המקלחת או צחצוח השיניים. הזרם גם ככה חלש מאוד. והמים פתאום יוצאים מהברז רותחים. אין צנרת. המים מגיעים ממיכל שחור ענק על הגג. ממלאים אותו פעם בכמה זמן. והמים יקרים, פי שניים וחצי או שלושה מאשר בתוך ישראל, סוניה אמרה.

אז המים יכולים פשוט להגמר.

וצריך לשים לב לפני שאני יוצאת מהבית. שהמחשוף לא עמוק מדי, שהשרוולים לא קצרים מדי, שאין רווח בין החולצה למכנסיים הארוכים.

אבל לא אלה הדברים שהיממו אותי כל כך בביקור שלי. לא ההבדלים. לא הרחובות הצרים, לא השפה, לא המחירים המצחיקים, שני בקבוקים קטנים של מים מינרליים בארבעה שקלים. אולי לאלה ציפיתי, הנחתי שכך יהיה.

ובכל זאת ביליתי את רוב הביקור שלי בשתיקה. בספיגה.

אני מנסה להבין מה הרגשתי. אני מדברת עם חברים, כאלה שהיו שם וכאלה שלא, ומנסה, כמו שאמרתי להם, לדוג את המחשבות שלי מתוך הבריכה שבה הן צפות. אבל המחשבות הן יותר השתקפויות של עננים על המים מאשר גושי צמר גפן של ממש, וגם גושי צמר גפן הרי כל כך קשה לתפוס כשהם עפים ברוח, או להגדיר את הצורה שלהם.

בשיחה עם מתן התחלתי לחשוב שאולי זה ההלם ממה שלא היה שונה. ממה שבכל זאת, עם כל הסמולנות ויופי הנפש, גדלתי לחשוב שיהיה שם. הערבי המפחיד עם הסכין בין השיניים, או האם-16, או חגורת הנפץ, לא היה שם. המבוקש משחק עם הילדה שלו ומדגדג אותה עד שהיא כבר לא מצליחה להגיד לו להפסיק והלוחם לשעבר בגדודי אל אקצה הוא בחור בגילי שהצבא הרג את אחותו, והוא יושב מולי ושותה פאנטה ואומר לי שהאינתיפאדה החזירה את החברה הפלסטינית מאתיים שנה אחורה, ואומר אינשאללה כשאני אומרת לו שהילדים שלי ישחקו עם הילדים שלו.

אינשאללה, הוא אומר, אבל אנחנו לא יכולים לדעת, כי אולי הילדים שלי ילכו להיות לוחמים והילדים שלך ילכו לצבא הישראלי.

וסוניה אומרת, אם הילדים ההיפותטיים שלך והילדים ההיפותטיים שלו ישחקו ביחד מגיל אפס, כמו שסוסו וחמודי משחקים, הם לא. הם לא ילכו להיות לוחמים והם לא ילכו לצבא.

ואני

אני אומרת אינשאללה.

עכשיו, כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי, זה נראה לי חוטא כל כך בנאיביות אופטימית, היפית.

ביטלו למוסטפה את אישור הכניסה לישראל, ואני לא אראה אותו ביום רביעי בחיפה, ויותר חשוב מזה, הוא לא יגיע לשגרירות לקבל ויזה לארה"ב ואולי לא יגיע למסיבת השקת ההפקה של הסרט שהוא חלק מהצוות שלו.

זה לא פוסט של פרחים ופרפרים ואם רק נראה זה את זה כבני אדם אז הכל יהיה בסדר. יש כיבוש. אסור היה לי לנסוע לג'נין ואסור יהיה לי גם בפעמים הבאות שאסע לשם. מוסטפה לא יבוא לבקר אותי פה, ורביע בטח לא.

חצי מהאנשים שפגשתי בביקור שלי שם לא ישנים בלילות, ליטרלי, הולכים לישון בשבע בבוקר, מפחד שהצבא יבוא לקחת אותם. חלק מהילדים שפגשתי עדיין מרטיבים.

יהיו עוד הרבה פוסטים בנושא הזה, אני מאמינה, ומקווה, ועוד אחרי הביקורים הבאים שלי שם. זה ענק, אני לא רואה את הגדה של הבריכה הזו שאני שוחה בה בנסיון לתפוס את השתקפויות העננים, ולא מגיעה לקרקעית.

זו עוד השתקפות אחת, של צד אחד, של פינה אחת של ענן אחד, שחלף לידי.

מחשבות ראשוניות מול הנוף

נכתב בשישי אחה"צ ומובא כפי שנכתב. ייקח לי עוד זמן לעבד את סוף השבוע הזה בצורה פחות אמורפית.

יושבת על גדר, על גבעה
ומתחתיי
מחנה הפליטים, והעיר ג'נין, ואחריה שדות, וכפרים, ושדות.
בלילה המחסומים מהבהבים באדום
אבל עכשיו
אי אפשר לראות
איפה פלסטין נגמרת ומתחילה ישראל.
וכפרים, ועפולה, ועל ההר-נצרת.
ובצד שמאל הכרמל, באובך.
מפה רואים רק את הצד השחור של ההר, שביום הוא ירוק כהה.
ואני יודעת שלמטה, איפה שההרים מסתירים, קיבוץ יגור.
וקצת אורות על ראש ההר.
נווה שאנן, או גולדה, או נשר.
העמק פורש שדותיו מולי וזה מרגיש כל כך בבית שאני צריכה להזכיר לעצמי שזה לא אותו עמק ולא אותם שדות.
ואני נורא מתרגשת ונורא עצובה בו זמנית.
אני רוצה לבוא לבקר פה הרבה, באותה תדירות שאני מבקרת בת"א או בירושלים.
אני רוצה לקחת את האוטו של אמא שלי ולנסוע, ארבעים דקות, זה הכל, לראות הצגה בתאטרון, או לשתות קפה עם חברים.
כל כך שקט.
יהודים היו בונים פה צימר, על ההר הזה, מול הנוף והשקיעה.
ולאט לאט, השמש מתכנסת בשמיכת העננים שלה מעל ההר והכל הולך ונהיה תכלת.
הגלבוע מולי הולך ונעלם, את הכרמל כמעט כבר לא רואים.
עוד מעט יהיה חושך ושוב יהיו אורות אדומים מהבהבים שיבהירו איפה עובר הקו.
מי נמצא איפה.
אנחנו כאן והם שם.
רק שכבר לא ברור לי מי אני, ואיפה.

היה סוף שבוע עמוס מאוד. אתמול זיינב כל הזמן שאלה את סוניה למה אני לא מדברת. אמרנו לה שזו הפעם הראשונה שלי בפלסטין, ואני עדיין בשלב של לספוג הכל.
בהמשך לשיחה שלי עם אלדד מוקדם יותר השבוע, הביקור הזה היה חזק. השבוע הזה היה עמוס בחשיבה רגשית - פוליטית, בחפירה בתחושות בטן לגבי המצב.
היו מעט מדי שיחות. אינשאללה יהיו עוד.
בינתיים אני מעבדת.

תכלה שנה

אני לא יודעת עד כמה אני יכולה להגדיר את עצמי כיהודיה. מבחוץ, אני מוגדרת כיהודיה. על ידי המדינה, על ידי החברה, אבל קשה לי לומר שאני מאמינה.
ובכל זאת, ראש השנה. וסיכומים, וברכות ואיחולים, וכל השיט הזה.
אני מסתכלת אחורה ורואה שנה רעה. היתה לי שנה רעה מאוד.
ואני כן רוצה להשתמש במועד הזה, החיצוני, כאפשרות לפתוח דף חדש ולהגיד שדי כבר, ומעכשיו יהיה טוב.
כי כמו שגם בלי להאמין אני יכולה להתחפש בפורים, רק כי להתחפש זה כיף, או באופן כללי, למה לוותר על הזדמנות לחגוג, ככה אני רוצה להגיד שהיום הזה הוא אולי יום כמו כל הימים, אולי עוד יום חופש, ווטאבר, אבל אם כבר מציינים בו דברים, אז למה לא.
קרו השנה המון דברים. עברתי הרבה. עשיתי הרבה. לא עשיתי הרבה.
ואני מרשה לעצמי לאחל (קודם כל לעצמי, אבל לא רק)כמה דברים לשנה שמתחילה (לה בשיר....)
השנה יחלו וימותו פחות אנשים.
השנה אבקר בבתי חולים פחות.
השנה אבקר בבתי קברות פחות.
השנה אלמד כמו שצריך.
השנה אבקר באוניברסיטה יותר.
השנה אבקר בספריה יותר.
השנה אהיה פעילה יותר.
השנה אבקר בבלעין יותר.
השנה אכתוב יותר פוסטים פוליטיים.
השנה אכתוב פחות פוסטים שעוסקים בדכאון,
כי יהיה פחות דכאון לעסוק בו.
השנה אצור יותר.
השנה אכתוב יותר.
השנה אכיר יותר מוזיקה, יותר ספרים, יותר סרטים, יותר אמנות, יותר תיאוריות, יותר מקומות, יותר אנשים.
השנה, אני רוצה לכתוב, ולהאמין בזה באמת, אוהב את עצמי יותר.
אבל אסתפק בלשנוא את עצמי פחות.
השנה אתמיד יותר.
השנה אחדש קשרים שחסרים לי.
השנה אנתק קשרים שלא עושים לי, ולאף אחד, טוב.
השנה אגיד את האמת יותר.
השנה הזו תהיה טובה יותר. כי היא חייבת. כי אני חייבת.

שנה טובה.

חומות

ביום שישי הייתי עם המשפחה בירושלים ונסענו לטיול בעיר. אבא שלי גר בירושלים תקופה, בשנות השבעים, ורצה להראות לנו.
היינו בהמון שכונות שאני לא אזכור את שמן, שהיו פעם על קו התפר, שכונות עניות, שכונות שהיום יש בהן בעיקר חרדים.
וגם בשכונות שהוא לא גר בהן אף פעם, בשייח' ג'ראח ובא-תור.
ריחמתי על אמא שלי. היא היתה לחוצה נורא. אני חושבת שבאיזשהו מקום, ההוויה שלה, של השמאלנית האשכנזית הציונית, של ההגמוניה, פתאוםהיתה מאויימת לחלוטין. פתאום היא היתה מיעוט, לא הגמוני, בתוך הוויה שחורה הרבה יותר ממה שהיא רגילה. גם החרדים וגם הפלסטינים, שכונות שלמות שהן רק חרדים ופלסטינים, הכניסו אותה לחרדה נוראית.
ודווקא אני לא הייתי לחוצה. אולי אני כבר רגילה להיות מיעוט. לא יודעת. אבל מצאתי את עצמי מרחמת ומרגיעה את אמא שלי.
ראיתם פעם את החומה, נגיד מכביש 6?
היא ענקית.
היא נראית בפירוש ענקית.
חומה, יו נואו.
אבא שלי זכר שהיה כביש שחיבר בין א-תור וארמון הנציב, והתחלנו לנסוע בכיוון.
ופתאום הכביש נגמר.
והיתה החומה.

בדיוק מולנו. על הכביש

זה בכלל לא כמו שרואים אותה מכביש 6

זה מתנשא מעליך

ועושה עליך צל

כשאתה כל כך קרוב לחומה אתה לא יכול אפילו להרים את הראש מספיק אחורה כדי לראות את הקצה שלה.

ואיכשהו... אני מרגישה אותו הדבר עכשיו. עם הדברים שלי בתוך עצמי.

אני יודעת שהמחסום קיים

אני יודעת שהוא שם, ראיתי אותו

אבל עכשיו, לנסוע בכביש שאני חושבת שמוביל לאנשהו ופתאום הכביש נגמר בחומה הענקית הזאת...

זה מפחיד

לשכב על הגב ולנוע מצד לצד

חזרתי מטיול של הכפר בהר מירון, וכואבים לי יותר שרירים ממה שידעתי שיש לי.
תמיד שנאתי טיולים שנתיים, ואהבתי ממש טיולים על המשפחה.
היינו מטיילים הרבה, כמעט כל סוף שבוע, בכל הצפון ובהרבה משאר הארץ. כמעט תמיד עם דני ומרתה, לפעמים עם עוד חברים.
טיולים שנתיים שנאתי כי הייתי חייבת לצאת אליהם, וכי הם לא היו עם אנשים שבחרתי להיות איתם, וכי תמיד הרגשתי שמנה ועצלה, אדומה ומזיעה ומתנשפת.

זה לא היה טיול שנתי.

זו מסגרת שבחרתי בה, ושהאנשים בה, ברובם, הם אנשים שאני מסוגלת לבלות איתם פרקי זמן (בניגוד לרוב האנשים שהיו ברוב הכיתות שהייתי בהן), ובחלקם אפילו אנשים שאני מאוד מאוד נהנית להיות איתם.
היה קל. ואח"כ היה פחות קל, והייתי אדומה ומזיעה ומתנשפת.
שנאתי את זה
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.

אלה היו טיולים שעשיתי עם המשפחה, עם דני ומרתה וניר ואייל ונדב. זכרתי אותם
אבל כשזה היה רק זה, הצלחתי להתמודד.

ואז היתה גולגולת של פרה.

עם הדפקה שלי, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של העולם, כשהיא באה לבד, אני יכולה להתמודד.
עם הדפקה של אנשים אחרים שדפקו אותי, כשהיא באה לבד, אני כבר יכולה להתמודד.
אבל כששלושתן באות ביחד, באותו פרק זמן של חמש דקות פתאום ביחד
זה היה יותר מדי.

את סוף המסלול רצתי בעליה, בלי אוויר ובוכה.

רק כשהגעתי הביתה וישבתי הרגשתי כמה כולי כואבת.
הגב והרגליים והסרעפת והבטן ובפנוכו עמום כזה שאין לו שם

עכשיו זה הזמן לשכב על הגב, להרים את הרגליים לכיוון החזה ולנוע מצד לצד.
להתכרבל ולעסות לעצמי את הכאב עד שהוא ייחלש.
אולי אז אוכל להרשות למישהו אחר לגעת ולנסות לעזור.