מכתב לאח קטן

אחי הקטן הצטרף לנוע"ל וגם לבנק"י השנה. הוא יצעד איתי בשתי צעדות, בשישי פה בחיפה, ובשבת בנצרת. הוא גם אירגן, כמו גדול, בבית הספר שלו, יום נקיון הפוך, כזה שאני לא הצלחתי לארגן אצלי באוניברסיטה, בו התלמידים ינקו כאות הערכה לעובדות הנקיון של בית הספר.
ילדו שלי, אני כל כך גאה בך.
אני כל כך גאה שהחלטת ללכת לבנק"י למרות שאמא לא מסכימה איתם
ואני כל כך גאה שהחלטת ללכת לנוע"ל למרות שאני לא מסכימה איתם.
אני שמחה שאתה בוחר בדרך שלך לעשות דברים, שאתה לא מתכופף, ושאתה עושה מה שנכון.
מה שאתה בטוח שנכון לעשות.
זה לא קל, ילדו.
דע שאתה בוחר בדרך לא קלה.
קשה לראות את כל הסבל כל הזמן. הרבה יותר קל לעצום עיניים ולאטום אוזניים ולהגיד שכל זמן שזה לא נוגע בך זה לא חשוב. הרבה יותר קל לדמיין שהחיים זה רק בית-ספר וטלויזיה ומחשב ויציאות בשישי בערב עם חברים. ולא רק בגילך, גם בגילי, גם בגיל של ההורים שלנו. הרבה יותר קל להתרכז רק בחיים הקטנים והמיידים. במה ששלי.
אבל אני יודעת שאתה לא יכול. כמו שאני לא יכולה. שברגע שהעיניים נפתחות ורואים את הסבל, אנחנו לא מסוגלים להסתובב ולהפנות את הגב כאילו לא ראינו.
ועל כך אני גאה בך.
שאתה בוחר להסתכל, למרות שזה שורף בעיניים. ולבדוק איך אתה יכול לשנות.
זה לא קל, ילדו.
דע לך שאתה בוחר בדרך לא קלה.
אנשים לא אוהבים דעות ולא אוהבים אנשים שמחזיקים בדעות. בעיקר אם הן לא בקונצנזוס. בעיקר אם הן מכילות ביקורת עצמית. בעיקר אם אתה מאמין בהן ממש ולא מסוגל לסתום את הפה. אנשים עלולים להיות נבזיים, ארסיים, אלימים. והם כנראה יהיו. תדע שהם יהיו.
אבל תדע גם שיהיו אנשים שלא מסכימים איתך בכלל ויאהבו אותך בגלל זה. שיהיו אנשים שמסכימים איתך לחלוטין ויחזיקו לך את היד במאבק שלך. שיהיו אנשים שאין להם דעה ויאהבו אותך בגלל מי שאתה, עם או בלי קשר לדעות שלך, שיהיו אנשים שמסכימים איתך כמעט וילכו איתך בחלק מהמאבקים. שתמיד נהיה אנחנו, שנאהב אותך בכל דרך שבה תבחר, בין אם נסכים ובין אם לא.
יהיו גם אנשים שיחליטו שהם לא רוצים קשר איתך. אני מקווה שלא יהיו ויודעת שיהיו. אני רוצה להגיד שהם לא שווים את זה ושבעצם אם הם מנתקים איתך קשר בגלל הדעות שלך אז אתה בכלל לא רוצה שום קשר איתם.
אבל אני יודעת שזה לא תמיד נכון.
זה יכאיב.
וזה יכעיס.
וזה יפגע.
שתדע.
אבל תמיד יהיו האנשים שיחבקו אותך ויגידו לך שהם לא שווים את זה ושאתה לא רוצה להיות בקשר איתם. ושהם כן אוהבים אותך.
ואם באותו רגע האנשים האלה לא לידך, במקרה, הם במרחק שיחת טלפון. וגם אני.
ילדו, אתה אמיץ ומדהים.
זה לא קל.
תדע שאתה לא חייב תמיד להיות אמיץ וחזק. מותר לנוח לפעמים. מותר להשבר. מותר לבכות. מותר לשבור את הכלים. מותר לעצור ולדאוג לעצמך. חובה לעצור ולדאוג לעצמך כשצריך.

ילדו שלי, אני כל כך גאה בך. במיוחד היום.
כל הכבוד, ילדו.

לאום, לאומי, לאומני ואני

אני מנסה, בימים האחרונים, להבין מה דעתי על מה שקורה סביבי.
מסתבר שד. היה יריית הפתיחה לאוסף אירועים שמתקשרים לי זה לזה באופן הדוק, אולי מתוך פראנויה.
זה המשיך עם השיר של עמיר בניון,
ואחריו עם הנוסח של תפילת היזכור ש"אם תרצו" חילקו בבתי הכנסת,
וביום העצמאות, בדרך חזרה מעל האש המוני, עוד אירוע, שכתבתי עליו גם בפייסבוק:

כביש החוף צפונה, איזור נתניה, שש וחצי בערב
תמונה 1: פקק תנועה בגלל תאונה, ניידות משטרה נוסעות על השוליים, כל המכוניות עומדות במקום.
מכונית אחת ובה ארבע נשים. אחת מהן מנופפת מהחלון דגל (מהסוג הקטן, שתולים על מכוניות) של פלסטין.
כל הטורים מתקדמים קצת, חוץ מהטור שלה. מכונית אחת, בערך שתי מכוניות לפניה, עומדת ולא זזה. המכוניות שביניהן עוקפות עד שאין ביניהן מכוניות. מהמושב האחורי של המכונית הקדמית יוצא גבר והולך בכעס למכונית שמאחוריו. צועק. "לכי לפלסטין!". הנהגת במכונית עוקפת ומשתלבת לפני המכונית שהוא היה בה. הוא חוזר למקומו.

תמונה 2: הפקק שוב עומד. הבחור מהתמונה הקודמת יוצא שוב, הולך לנתיב השמאלי ביותר ומתקדם קצת, ואז מתגנב ימינה לכיוון המכונית של הפלסטיניות. מגיע עד אליה ומנסה לחטוף את הדגל. היא מספיקה להכניס אותו למכונית לפני שהוא תופס אותו, הוא נעמד ומתחיל שוב לצעוק. יוצאים מהמכונית שבה הוא היה עוד גבר ושתי נשים, לכל אחת מהן דגל ישראל (שוב, קטן, ששמים בחלון של האוטו) ומתקדמים קדימה, צועקים, מקללים. מעוד מכוניות יוצאים עוד אנשים ומתקרבים. הנהג של המכונית שנשאר עכשיו לבד מסתכל עלינו, נתיב אחד שמאלה, וקולט את המבטים המבוהלים שלנו. צועק לנו "אתם איתה?!", יוצא מהמכונית ומתקדם גם הוא לכיוון המכונית של הפלסטיניות.
כרגע יש סביב המכונית שלהן חמישה- עשר או עשרים גברים ושתי נשים, כולם צועקים עליהן ועל גבר אחד שעומד שם גם וכנראה מנסה להגן עליהן. יש שם כמה אנשים עם דגלי ישראל קטנים ביד, שהם לקחו מהמכונית שלהם. אנשים מסביב צופרים וצועקים "כל הכבוד!"

אני רוצה לצאת החוצה ומפחדת
הפקק משתחרר
כולם חוזרים למכוניות שלהם
עוברים על פני תאונה מחרידה שגרמה לכל הפקק הזה
ממשיכים צפונה.

אולי אין קשר בין האירועים. אולי אני מקשרת הכל במוח שלי. אבל משהו פה מתחיל לדחוק אותי החוצה.
מעניין, קראתי השבוע את המניפסט של השמאל הלאומי, של שמואל הספרי ואלדד יניב. הם כותבים שם שמי שמחזיק באזרחות כפולה הוא לא שמאלני אמיתי, כי הוא חי על המזוודות ומחכה לברוח מפה ברגע שיהיה גרוע מדי. דיברנו על זה, דפנה ואני, ששתינו תופסות את רעיון האזרחות הנוספת (שלה כבר יש, ולי עדיין לא) כביטוח לרגע שבו המדינה תזרוק אותנו מתוכה.
ומרגיש כאילו הרגע הזה הולך ומתקרב.
וזה מפחיד.
זה מפחיד אותי, טל, הקטנה והמפונקת, שרואה איך היא פחות ופחות לגיטימית, ואיך היא יותר ויותר מפחדת להגיד מה היא חושבת, ואיך כל מה שנוח לי פה - השפה שלי, העיר שלי שאני אוהבת, החברים שלי, עלול להיות בלתי נגיש לי מתישהו. ומותר להגיד גם את זה.
כן. מפחיד אותי שהחברה שלי מתדרדרת. מפחיד אותי שהדמוקרטיה פה בסימן שאלה ענק. מפחיד אותי שנעשים בשמי מעשים נוראיים. אבל גם מפחיד אותי ברמה האישית, הקטנה.

בינתיים אני פה. ולא סותמת את הפה.

עוד אחד לאוסף

כשהייתי בת 19, הייתי עם נ. חודש. באיזשהו יום יצאנו עם עוד חבר ישבנו בדב, ואיכשהו השיחה התגלגלה לפוליטיקה. כרגיל, זה היה אני מול שניהם. נ. הקפיץ אותי הביתה, ואז לא תקשר איתי שלושה ימים. אחרי שלושה ימים הוא שלח לי הודעה באייסיקיו - "את בבית?" כשאמרתי לו שכן, הוא בא. ישבנו על הספסל מחוץ לבית של ההורים שלי, והוא הסביר לי שזה לא יעזור, ואי אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח, ואני פשוט שמאלנית מדי. והוא מצטער. והוא רוצה שנישאר ידידים.

בשנה שעברה יצאתי לאייריש האוס ויצא לי לדבר עם אחד הטבחים, ג.. ישבנו ודיברנו, ובאיזשהו שלב יצא מנהל המשמרת ואמר לו "אתה ידע שהיא מחד"ש?". השיחה סטתה כמובן לפוליטיקה. זה לא שהוא ימני או משהו, הוא הצביע מרצ, אבל חד"ש זה.... זה קיצוני מדי. שלחתי חברה שלי שעבדה שם לגשש אם יש סיכוי שהוא ירצה לצאת. הוא לא. הקטע של חד"ש מפריע לו.

עם ד. התחדש הקשר לפני חודשיים, אחרי ששמונה שנים לא התראינו כמעט. התחילו לקרות דברים. ביום שני הוא בא לפה, דיברנו. סיפרתי לו על מסע ההסברה על סרבנות מצפון שעשיתי באנגליה בגיל 18. ואז דיברנו על עוד דברים ואז הוא שאל "אוף, טל, למה את כזו שמאלנית?" דיברנו עוד קצת. ואז הוא אמר שהוא הולך הביתה. בדלת הוא נישק אותי. והלך.
ומאז דממה.
והבוקר הוא שלח הודעה.
שהוא לא יכול להתגבר על זה, וכל פעם שהוא חושב על זה זה עושה לו רע. ניסיתי להבין, דיברתי אית קצת. הוא לא רוצה שום קשר איתי לעולם.

אחרי נ. בכיתי בהיסטריה. התקשרתי לאהוד ולא יכולתי לדבר בין היפחות. אחרי ג. בכיתי קצת, יותר מכעס ותסכול מאשר כל דבר אחר.
עכשיו אני לא יודעת מה אני מרגישה, נראה לי שכלום. משהו רדום.

כשהיינו בני 18, מישהו ממכתב השמיניסטים, אני כבר לא זוכרת בדיוק מי, אמר שלא יעזור כלום ובסוף סרבנים יהיו עם סרבנים כי אי אפשר אחרת, זה פער שאי אפשר לגשר עליו.
אני לא יודעת אם זה נכון.
הייתי עם אלדד הרבה זמן.
אבל זה לא היה במודעות. לא הייתי פעילה אז. ואני לא יודעת אם הייתי מסוגלת אם הפוליטיקה שלי היתה אז במקדימה של הראש שלי, אם הייתי מסוגלת לראות אותו מעבר לזה.
לכן כשד. אמר לי היום שאני לא יכולה להבין מה הוא מרגיש, אני לא בטוחה שהוא צודק.
ורענן אומר שהדעות שלי הן חלק ממי שאני. אם הוא לא יכול להיות איתי בגלל הדעות שלי, זה שאנחנו לא מתאימים, כי זה אני.
והוא צודק.

כשהייתי לפני שנה בבלעין, חזרתי בדכאון. לא בגלל הגדר ולא בגלל הסבל. לא רק. כי הבנתי פתאום שהחיילים האלה שיורים עליי גז מדמיע יכולים להיות אחים של חברים שלי. או חברים שלי במילואים. והם יורים עליי.
לא הייתי מסוגלת לדבר עם איציק שבועיים אחר כך.
איך אני מסוגלת להיות בקשר עם מישהו שירה על חברים שלי. שעלול, בהנתן הנסיבות, לירות עליי?
אולי אני כן מבינה את ד., מהצד ההפוך.

ואם כן, אז מה עכשיו?

על צפירות ואינטימיות

הצפירה תפסה את איתן ואותי בדרך מהאוטובוס לבניין הרב-תכליתי. כשירדנו מהאוטובוס שאלתי אותו אם הוא זוכר אם הצפירה בעשר או באחת-עשרה, והוא לא זכר, אבל אמר שנגלה עוד דקה.אני מכירה את איתן מהכפר, הוא נחמד ומחייך ויוצא לנו להחליף כמה משפטי שיחה בפעמים שאנחנו נפגשים, אבל לא יותר מזה. אין לי אותו בזכרון של הפלאפון.
ואז התחילה הצפירה ושנינו נעמדנו באמצע השביל.
הרגע הזה, שבו שנינו עומדים ושותקים, נראה לי פתאום מאוד אישי.
יש את השלב שאחרי התיכון, שבו העמידה בצפירה היא כבר לא משהו קולקטיבי, פשוט כי כבר פחות קיים קולקטיב, והופכת להיות משהו שלפעמים הוא מקרי - אם הצפירה תופסת אותי באמצע יום עבודה או ברחוב או באוטובוס, או משהו אינטימי, שקורה עם אדם שאיתו בחרתי להיות, גם אם לא באותו רגע ספציפי מתוך מחשבה על רגע הצפירה, אלא פשוט כי זה האדם איתו בחרתי לבלות את מרבית זמני.
לפני חודש בערך היה ניסוי צופרים בחיפה. גם סוג של צפירה. הייתי בחדר שלי ותכננתי לנוח, ופתאום אזעקה. רצתי החוצה מהחדר למסדרון, קראתי לדפנה, וברגע הזה, של האזעקה העולה והיורדת וכל הזכרונות מלפני שלוש וחצי שנים, הרשיתי לעצמי להיות היסטרית לגמרי, לכעוס, לשאול למה לעזאזל הם עושים את זה, ולמה זה טוב. וטוב שדפנה היתה שם.
בזמן הצפירה היום חשבתי על האינטימיות הזו שבלעמוד ביחד בצפירה. וחשבתי על האינטימיות שבלא לעמוד ביחד בצפירה.
ביום הזכרון בשנה שעברה הייתי בבית של ההורים. אמא שלי היתה בעבודה וסער בבית הספר, ואבא שלי ואני הכנו אוכל. אני זוכרת שהצפירה התחילה, ושנינו, באינסטינקט, קפאנו. ואז אבא שלי ערבב את מה שהיה במחבת. ואני הלכתי להביא את הפלפל מהארון.
שנינו שתקנו, אבל ידענו שאם לא היינו רק שנינו, שאם אמא שלי או סער היו שם, היינו עומדים.
לא דיברנו על זה. לא באותו יום ולא בכלל.
אבל משהו ברגע ההוא, שבו שנינו ביחד לא עמדנו בצפירה, היה אינטימי.