מחשבות ראשוניות מול הנוף

נכתב בשישי אחה"צ ומובא כפי שנכתב. ייקח לי עוד זמן לעבד את סוף השבוע הזה בצורה פחות אמורפית.

יושבת על גדר, על גבעה
ומתחתיי
מחנה הפליטים, והעיר ג'נין, ואחריה שדות, וכפרים, ושדות.
בלילה המחסומים מהבהבים באדום
אבל עכשיו
אי אפשר לראות
איפה פלסטין נגמרת ומתחילה ישראל.
וכפרים, ועפולה, ועל ההר-נצרת.
ובצד שמאל הכרמל, באובך.
מפה רואים רק את הצד השחור של ההר, שביום הוא ירוק כהה.
ואני יודעת שלמטה, איפה שההרים מסתירים, קיבוץ יגור.
וקצת אורות על ראש ההר.
נווה שאנן, או גולדה, או נשר.
העמק פורש שדותיו מולי וזה מרגיש כל כך בבית שאני צריכה להזכיר לעצמי שזה לא אותו עמק ולא אותם שדות.
ואני נורא מתרגשת ונורא עצובה בו זמנית.
אני רוצה לבוא לבקר פה הרבה, באותה תדירות שאני מבקרת בת"א או בירושלים.
אני רוצה לקחת את האוטו של אמא שלי ולנסוע, ארבעים דקות, זה הכל, לראות הצגה בתאטרון, או לשתות קפה עם חברים.
כל כך שקט.
יהודים היו בונים פה צימר, על ההר הזה, מול הנוף והשקיעה.
ולאט לאט, השמש מתכנסת בשמיכת העננים שלה מעל ההר והכל הולך ונהיה תכלת.
הגלבוע מולי הולך ונעלם, את הכרמל כמעט כבר לא רואים.
עוד מעט יהיה חושך ושוב יהיו אורות אדומים מהבהבים שיבהירו איפה עובר הקו.
מי נמצא איפה.
אנחנו כאן והם שם.
רק שכבר לא ברור לי מי אני, ואיפה.

היה סוף שבוע עמוס מאוד. אתמול זיינב כל הזמן שאלה את סוניה למה אני לא מדברת. אמרנו לה שזו הפעם הראשונה שלי בפלסטין, ואני עדיין בשלב של לספוג הכל.
בהמשך לשיחה שלי עם אלדד מוקדם יותר השבוע, הביקור הזה היה חזק. השבוע הזה היה עמוס בחשיבה רגשית - פוליטית, בחפירה בתחושות בטן לגבי המצב.
היו מעט מדי שיחות. אינשאללה יהיו עוד.
בינתיים אני מעבדת.

על הנרקסיזם.

היום הייתי בשיעור פיתוח קול. שהוא האחרון לזמן הקרוב, כי אין לי כסף להמשיך.
ענבל ניסתה לתת לי כמה תרגילים מתקדמים יותר שיישארו איתי, ואחד מהם היה להסתכל בעצמי במראה, בלי ביקורת.
לא הצלחתי.
הא ביקשה ממני לנסות, אפילו לעשר שניות,
ולא הצלחתי.
ועכשיו אני חוזרת לתרגם את הספר של אנדרה והוא מכעיס אותי כל כך. כל כך כל כך.

My father was not a mentor or a teacher for life. Probably because he grew up as on orphan from the age of 12 and it is also possible that being immigrants in Brazil he had to fight for survival and bring money to feed our family. I cannot remember a phrase or learning from my father such as I hear from friends of mine. I also think that I was not a teacher in my own family. Maybe my teachings are my simple being and values, my respect to my work, my respect to other human beings.

זה סבא שלי שאתה מדבר עליו! סבא שלי שמת לפני פחות משנתיים!
סבא שלי שבהלוויה שלו אמרת כמה למדת ממנו המון!
אוף.

יום שהתחיל רע ונגמר טוב

יום שהתחיל בשעה מופרכת לכל הדעות ובבכי לרענן בטלפון,
נגמר בשעתיים בבית קפה עם מור, כולל חיבוק חזק בסוף
ובזה ובזה.
יופי.

אגוזים ושיניים.

או ככה זה מרגיש.
זה מגעיל
זה מגעיל אותי שככה אני מרגישה. כי אני יודעת שבשביל מי שאין לו שיניים אלה לא אגוזים, אלא פצצות קטנות של כאב. או של הכאבה.
אבל אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שאני, את האגוזים האלה, הייתי לוקחת בשמחה.
אם הם רק היו באים אליי.