אוקטובר, אוקטובר

באוקטובר 2000 היינו, ההורים, סער ואני, בהולנד.
ראינו בטעות חדשות ואני חושבת שהבנו שאנחנו לא חוזרים לארץ שממנה יצאנו.
חזרנו, אני לתיכון, לכתה י"א, ובמשך כמה זמן הדברים עדיין היו רחוקים. לפחות ככה הרגשתי. המשכנו לעשות קניות בואדי. ובחיפה עוד לא היו פיגועים.
אבל אז כבר הבנתי שאני לצבא לא מתגייסת.
ואז התחילו הפיגועים גם בחיפה. הראשון היה בחליסה. זה היה כל כך מוזר. מצד אחד היה פיגוע אצלנו, בחיפה. מצד שני אף אחד שאני מכירה לא הכיר אף אחד שהיה בסביבה.
ואז הגיע הפיגוע במצה. ושם כבר הכרנו. הכרנו טוב.
במצה נהרגו עופר, שהיה בשכבה שלי כל החטיבה והתיכון, ועדי, שהיתה איתי בכתה מ-י' עד אמצע י"א.

ועכשיו, עוד שנייה, אוקטובר.
ויש שוב ריח של אינתיפאדה באוויר.
אתמול אשרף נפצע מאש חיה בבלעין. אני לא באמת מכירה את אשרף, אבל ישבנו יחד על המרפסת של וואג'י בבלעין לפני פחות מחודש. הוא ניסה להסביר איך הקטאייף (בחיפה אומרים אטאייף, זה קצת הצחיק אותי) ממש ממש לא טעים עד שנגמר הצום. אבל שברגע שמותר לאכול - יש לו טעם גן עדן והוא מוריד 20-30 בערב.
אז אני לא באמת מכירה את אשרף, ובכל זאת. זה מבהיל יותר כשזה לא רק שם.
ובסילוואן ועיסאוויה נושמים רק גז מדמיע כבר מיום רביעי, ואתמול מת שם תינוק.
ואני מרגישה את כל הזעם העצור הזה בתוכי ולא יודעת לאן לקחת אותו.
וכל זה, שבוע אחרי שהרגשתי כל כך בבית בג'נין.