אני עייפה כבר מילדים מתנשאים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם.
אני עייפה מאנשים שמרוב שהם בטוחים שהם רדיקאליים הם מנתצים כל אפשרות ליחסים אנושיים תקינים.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם לא נעצרים וחוטפים מכות אז זה לא אקטיביזם.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם אני אוכלת באותו חדר עם אנשים שאוכלים בשר או חלב או ביצים אז אני לא זב"חניקית מספיק. שלא לדבר על זה שאני רק צמחונית.
אני עייפה מאנשים שלא החליפו יותר מחמש מילים עם פלסטיני בחייהם אבל בטוחים שהם יותר טובים ממני כי אני לא מגיעה לכל ההפגנות.
אני עייפה מאנשים שמתנשאים מעליי שאני לא אקטיביסטית מספיק כי אני גרה רחוק ועובדת בימי שישי.
אז איך זה שאני לא רואה אותך בהפגנות נגד הגדר אף פעם?
אני לא יודעת, אולי בגלל שאני מממנת לעצמי את הלימודים דרך מלגה שדורשת ממני שעות, ואת שכר הדירה והחשבונות דרך שתי עבודות עם תלוש ועוד חלטורות?
אולי בגלל שרק הנסיעה להסעה להפגנה עולה לי 40 שקל לכל כיוון, במקרה הטוב שההסעה יוצאת מת"א ולא מירושלים,שלא לדבר על זה שזה מוחק לי לא רק את אותו היום מבחינת עבודה, אלא גם את משמרת הערב של יום לפני ומשמרת הבוקר של יום אחרי?
אני עייפה מאנשים שהסובלנות שלהם לכל מי שטיפה אחר נגמרת בשנייה שעוברים את הקו הירוק. פנימה, זאת אומרת. הפלסטינים ששם מדוכאים. הם קרבנות. אבל פה, אם אפשר, ממש עדיף שהם לא יסתובבו לידי, עם זה שיש להם טעם משלהם, החלטות שונות משלי, דעות, אלוהים ישמור, שהם מעיזים להביע.
שיגידו תודה שאני שמאלנית.
אני עייפה מאנשים שלוקחים את הרדיקאליות שלהם כל כך ברצינות שכל חיוך בליווי ליטוף על הכתף הוא הטרדה מינית.
עייפה כל כך.
יש לי כל כך הרבה להגיד. ואני לא אגיד להם, לא בפנים.
כשתשבו כל יום בבית הקפה השכונתי שלכם עם פלסטינים ותדברו איתם על איך עבר עליהם היום שלהם, ועל איך עבר שלכם, פשוט ככה, בעבודה, על הלימודים, על הדכאון שלכם, ולא רק על עוולות הכיבוש, תדברו איתי על קיום משותף.
כשתצאו מהכיס של אמא ואבא שלכם שמשלמים לכם שכר דירה וחשבונות ונסיעותומחיה ובילויים ותעבדו כדי להחזיק את עצמכם מעל המים עם הלוואה מהבנק תדברו איתי על להגיע פעמיים בשבוע להפגנה של שעתיים, כשהנסיעה לכל כיוון לוקחת שלוש שעות במקרה הטוב.
כשכל השכבה שלכם בתיכון, או כל השנה שלכם באוניברסיטה, או כל האנשים שעובדים אתכם, יפסיקו לדבר אתכם בגלל הדעות שלכם, תדברו איתי על להיות מחוץ לקונצנזוס.
כשמישהו שאתם מכירים (מכירים באמת, לא מישהו שראיתם פעם) ימות בפיגוע, או במלחמה, מטיל שנפל לו על הבית, או כשאתם תבלו חצי יום בלהרגיע את אמא שלכם כי הייתם על האוטובוס אבל ירדתם ממנו שתי תחנות לפני שהוא התפוצץ, או כשאתם תבלו חצי יום בלנסות להשיג את אבא שלכם שהיה אמור להיות באיזור של איפה שכרגע היה פיגוע, תדברו איתי על לחצות את הקווים.
כשמישהו ייקח את היד שלכן בזמן שהוא מדבר איתכן באוטובוס ויניח אותה על הזין שלו מעל המכנסיים, וכשאתן מזיזות אותה, יתפוס ויחזיר אותה לשם, תדברו איתי על הטרדה מינית.
כן. אני שמאלנית גרועה. אף פעם לא נעצרתי בהפגנה. חטפתי מכות מכוחות הבטחון רק פעם אחת. אני לא מגיעה להפגנה כל שבוע.
כן, אני פמיניסטית גרועה. לא כל פעם שגבר נוגע בי אני מרגישה שהוא הטריד אותי מינית. לא כל פעם שאני רואה גבר נוגע בבחורה אני צועקת שהוא הטריד אותה מינית.
אני עייפה.
אני עייפה מאנשים שמרוב שהם בטוחים שהם רדיקאליים הם מנתצים כל אפשרות ליחסים אנושיים תקינים.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם לא נעצרים וחוטפים מכות אז זה לא אקטיביזם.
אני עייפה מאנשים שבטוחים שאם אני אוכלת באותו חדר עם אנשים שאוכלים בשר או חלב או ביצים אז אני לא זב"חניקית מספיק. שלא לדבר על זה שאני רק צמחונית.
אני עייפה מאנשים שלא החליפו יותר מחמש מילים עם פלסטיני בחייהם אבל בטוחים שהם יותר טובים ממני כי אני לא מגיעה לכל ההפגנות.
אני עייפה מאנשים שמתנשאים מעליי שאני לא אקטיביסטית מספיק כי אני גרה רחוק ועובדת בימי שישי.
אז איך זה שאני לא רואה אותך בהפגנות נגד הגדר אף פעם?
אני לא יודעת, אולי בגלל שאני מממנת לעצמי את הלימודים דרך מלגה שדורשת ממני שעות, ואת שכר הדירה והחשבונות דרך שתי עבודות עם תלוש ועוד חלטורות?
אולי בגלל שרק הנסיעה להסעה להפגנה עולה לי 40 שקל לכל כיוון, במקרה הטוב שההסעה יוצאת מת"א ולא מירושלים,שלא לדבר על זה שזה מוחק לי לא רק את אותו היום מבחינת עבודה, אלא גם את משמרת הערב של יום לפני ומשמרת הבוקר של יום אחרי?
אני עייפה מאנשים שהסובלנות שלהם לכל מי שטיפה אחר נגמרת בשנייה שעוברים את הקו הירוק. פנימה, זאת אומרת. הפלסטינים ששם מדוכאים. הם קרבנות. אבל פה, אם אפשר, ממש עדיף שהם לא יסתובבו לידי, עם זה שיש להם טעם משלהם, החלטות שונות משלי, דעות, אלוהים ישמור, שהם מעיזים להביע.
שיגידו תודה שאני שמאלנית.
אני עייפה מאנשים שלוקחים את הרדיקאליות שלהם כל כך ברצינות שכל חיוך בליווי ליטוף על הכתף הוא הטרדה מינית.
עייפה כל כך.
יש לי כל כך הרבה להגיד. ואני לא אגיד להם, לא בפנים.
כשתשבו כל יום בבית הקפה השכונתי שלכם עם פלסטינים ותדברו איתם על איך עבר עליהם היום שלהם, ועל איך עבר שלכם, פשוט ככה, בעבודה, על הלימודים, על הדכאון שלכם, ולא רק על עוולות הכיבוש, תדברו איתי על קיום משותף.
כשתצאו מהכיס של אמא ואבא שלכם שמשלמים לכם שכר דירה וחשבונות ונסיעותומחיה ובילויים ותעבדו כדי להחזיק את עצמכם מעל המים עם הלוואה מהבנק תדברו איתי על להגיע פעמיים בשבוע להפגנה של שעתיים, כשהנסיעה לכל כיוון לוקחת שלוש שעות במקרה הטוב.
כשכל השכבה שלכם בתיכון, או כל השנה שלכם באוניברסיטה, או כל האנשים שעובדים אתכם, יפסיקו לדבר אתכם בגלל הדעות שלכם, תדברו איתי על להיות מחוץ לקונצנזוס.
כשמישהו שאתם מכירים (מכירים באמת, לא מישהו שראיתם פעם) ימות בפיגוע, או במלחמה, מטיל שנפל לו על הבית, או כשאתם תבלו חצי יום בלהרגיע את אמא שלכם כי הייתם על האוטובוס אבל ירדתם ממנו שתי תחנות לפני שהוא התפוצץ, או כשאתם תבלו חצי יום בלנסות להשיג את אבא שלכם שהיה אמור להיות באיזור של איפה שכרגע היה פיגוע, תדברו איתי על לחצות את הקווים.
כשמישהו ייקח את היד שלכן בזמן שהוא מדבר איתכן באוטובוס ויניח אותה על הזין שלו מעל המכנסיים, וכשאתן מזיזות אותה, יתפוס ויחזיר אותה לשם, תדברו איתי על הטרדה מינית.
כן. אני שמאלנית גרועה. אף פעם לא נעצרתי בהפגנה. חטפתי מכות מכוחות הבטחון רק פעם אחת. אני לא מגיעה להפגנה כל שבוע.
כן, אני פמיניסטית גרועה. לא כל פעם שגבר נוגע בי אני מרגישה שהוא הטריד אותי מינית. לא כל פעם שאני רואה גבר נוגע בבחורה אני צועקת שהוא הטריד אותה מינית.
אני עייפה.
me likes
השבמחק