מחשבות ראשוניות מול הנוף

נכתב בשישי אחה"צ ומובא כפי שנכתב. ייקח לי עוד זמן לעבד את סוף השבוע הזה בצורה פחות אמורפית.

יושבת על גדר, על גבעה
ומתחתיי
מחנה הפליטים, והעיר ג'נין, ואחריה שדות, וכפרים, ושדות.
בלילה המחסומים מהבהבים באדום
אבל עכשיו
אי אפשר לראות
איפה פלסטין נגמרת ומתחילה ישראל.
וכפרים, ועפולה, ועל ההר-נצרת.
ובצד שמאל הכרמל, באובך.
מפה רואים רק את הצד השחור של ההר, שביום הוא ירוק כהה.
ואני יודעת שלמטה, איפה שההרים מסתירים, קיבוץ יגור.
וקצת אורות על ראש ההר.
נווה שאנן, או גולדה, או נשר.
העמק פורש שדותיו מולי וזה מרגיש כל כך בבית שאני צריכה להזכיר לעצמי שזה לא אותו עמק ולא אותם שדות.
ואני נורא מתרגשת ונורא עצובה בו זמנית.
אני רוצה לבוא לבקר פה הרבה, באותה תדירות שאני מבקרת בת"א או בירושלים.
אני רוצה לקחת את האוטו של אמא שלי ולנסוע, ארבעים דקות, זה הכל, לראות הצגה בתאטרון, או לשתות קפה עם חברים.
כל כך שקט.
יהודים היו בונים פה צימר, על ההר הזה, מול הנוף והשקיעה.
ולאט לאט, השמש מתכנסת בשמיכת העננים שלה מעל ההר והכל הולך ונהיה תכלת.
הגלבוע מולי הולך ונעלם, את הכרמל כמעט כבר לא רואים.
עוד מעט יהיה חושך ושוב יהיו אורות אדומים מהבהבים שיבהירו איפה עובר הקו.
מי נמצא איפה.
אנחנו כאן והם שם.
רק שכבר לא ברור לי מי אני, ואיפה.

היה סוף שבוע עמוס מאוד. אתמול זיינב כל הזמן שאלה את סוניה למה אני לא מדברת. אמרנו לה שזו הפעם הראשונה שלי בפלסטין, ואני עדיין בשלב של לספוג הכל.
בהמשך לשיחה שלי עם אלדד מוקדם יותר השבוע, הביקור הזה היה חזק. השבוע הזה היה עמוס בחשיבה רגשית - פוליטית, בחפירה בתחושות בטן לגבי המצב.
היו מעט מדי שיחות. אינשאללה יהיו עוד.
בינתיים אני מעבדת.